- חיפוש -

מָה נוֹרָא לִפֹּל בְּיַד אֱלוֹהִים חַיִּים

מתניה אליצור
"מָה נוֹרָא לִפֹּל בְּיַד אֱלוֹהִים חַיִּים" (הָאִגֶּרֶת אֶל הָעִבְרִים, י, 31)

{בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם}

בְּאַחַד הַלֵּילוֹת עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי, מֶפְלַרְטֵט עִם הַמַּחְשָׁבָה מָה הָיָה קוֹרֶה לוּ הָיִיתִי זוֹכֶה עַכְשָׁו לְהִתְגַּלּוּת אֱלוֹהִית.
פְלִירְט. אַתְּ מְבִינָה? לִטַּפְתִּי אֶת הַמַּחְשָׁבָה מִבַּחוּץ, הִשְׁתַּעְשַׁעְתִּי בָּרַעְיוֹן.
שְׁעָתַיִם קֹדֶם לָכֵן עָמַדְנוּ עַל סִפָּהּ שֶׁל הַדֶּלֶת, אָחַזְתְּ בְּדַשׁ חֻלְצָתִי, הִתְבּוֹנַנְתְּ בְּעֹמֶק אִישׁוֹנַי וְאָמַרְתְּ: "כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אַתָּה מְדַבֵּר עָלָיו וְאַף פַּעַם לֹא פָּשׁוּט פָּנִית".
וְהִנֵּה שׁוּב, בֵּין עֵרוּת לְשֵׁנָה, אֲנִי נִצָּב מִבַּחוּץ. מֶפְלַרְטֵט.
מְשַׂחֵק בָּרַעְיוֹן שֶׁהַדֶּלֶת נִפְתַּחַת וַאֲנִי פּוֹסֵעַ אֶל תּוֹךְ הָאוֹר וְהַכֹּל בָּהִיר וְנָהִיר, רוֹאֶה אֶת הַקּוֹלוֹת שׁוֹמֵעַ אֶת הַגְּוָנִים.
וּמִתּוֹךְ כָּל הַצֶּמֶר גֶּפֶן הָאֱלוֹהִי הַמָּתוֹק הַזֶּה אַתְּ מוֹפִיעָה וּמְלַטֶּפֶת בְּאֶצְבַּע אַחַת אֶת קְצוֹת זְקָנִי, מְהַנְהֶנֶת בְּרֹאשֵׁךְ, וְעֵינַיִךְ מְסַפְּרוֹת לִי בְּרֹךְ וּבְרַחֲמִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא פָּתַחְתִּי אֶת הַדֶּלֶת. וַאֲנִי נִרְגָּע וּפוֹקֵחַ אֶת עֵינַי.

{בַּחוּץ}

אֲנִי נִרְגָּע.
"רַבּוּ עַכְשָׁו 'הַמְּחַפְּשִׂים הָרֵלִיגְיוֹזִיִּים', 'הַמְּבַקְּשִׁים דְּבַר ה", 'הַשּׁוֹאֲפִים אֶל הָאֱלוֹהִים', 'הַמּוֹצְאִים אֶת הָאֱלוֹהִים'; רַבִּים וּמִתְרַבִּים הַדַּבָּרִים וְהַמְּדַבְּרִים בִּכְמוֹ אֵלֶּה, מִבְּלִי שֶׁתְּהֵא לָזֶה, כַּמּוּבָן, הַשְׁפָּעָה עַל חַיֵּיהֶם אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה"
מִבְּלִי שֶׁתְּהֵא הַשְׁפָּעָה אוֹמֵר בְּרֵנֶר. אֲנִי מֵאֵלֶּה. הֲרֵי אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ מְגָרְדִים בְּאֵיזֶה פֶּצַע, מְבַכִּים אֶת הַדָּם שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הֵעַזְנוּ לְהַגִּיר, מְנַתְּחִים וְגוֹעִים וּמְגַרְגְּרִים וּמְיַלְּלִים מִמַּבָּט חָטוּף מִגֵּרוּד חָפוּז בְּאוֹתוֹ פֶּצַע יָבֵשׁ שֶׁמִּזְּמַן הִגְלִיד, שֶׁאִם אֵי פַּעַם נִפְתַּח זֶה לֹא הָיָה בְּדוֹרֵנוּ.
בֶּטַח הָיִית אוֹמֶרֶת לוֹ: 'אַתָּה מָתוֹק בְּרֵנֶר, אֲבָל אֲנַחְנוּ אֲפִלּוּ לֹא מִתְיַמְּרִים'.

{עַל הַסַּף}

אָדָם יָכוֹל לַעֲמֹד כָּל חַיָּיו מִחוּץ לַדֶּלֶת. מָה רַע מִחוּץ לַדֶּלֶת?
לִפְעָמִים רַע, וַעֲדַיִן אֵינֶנּוּ נִכְנָס.
זוֹכֶרֶת שֶׁפַּעַם הָלַכְנוּ אַתְּ וַאֲנִי לְאֵלִי וְיָרַד גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף וְאֵלִי הֲרֵי לֹא מוּכָן שֶׁיִּכָּנְסוּ עִם נַעֲלַיִם וְעָמַדְנוּ כָּכָה מִחוּץ לַדֶּלֶת וְנִסִּינוּ לַחְלֹץ אֶת הַנַּעֲלַיִם וְהַגַּרְבַּיִם הָרְטוּבִים וְרָצִינוּ לְהִכָּנֵס פְּנִימָה אֲבָל הַקְּשָׁרִים לֹא הֻתְּרוּ וְאֵלִי צָעַק לָנוּ מִבִּפְנִים "בּוֹאוּ בּוֹאוּ יָא דְּפוּקִים יֵשׁ מָקוֹם בִּפְנִים לַחְלֹץ".
יֵשׁ מָקוֹם.
זֶה לֹא הַגֶּשֶׁם. הֲרֵי אָדָם יָכוֹל לַעֲמֹד כָּל חַיָּיו מִחוּץ לַדֶּלֶת. רַק כְּשֶׁהוּא מַרְגִּישׁ שֶׁבֶּאֱמֶת יֵשׁ לוֹ מָקוֹם הוּא נִכְנָס פְּנִימָה.

{אֵינֶנִּי}

בְּאַחַד הַלֵּילוֹת עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי וְחָשַׁבְתִּי מָה הָיָה קוֹרֶה לוּ הָיִיתִי נִדּוֹן עַכְשָׁו לְהִתְגַּלּוּת אֱלוֹהִית.
וּלְרֶגַע אֶחָד נָדִיר גִּיַּסְתִּי מַסַּת רָצוֹן מַסְפִּיק גְּדוֹלָה וְדִמִּיתִי בְּנַפְשִׁי בִּתְמִימוּת נוֹרָאָה אֶת קוֹל ה' קוֹרֵא לִי "בֶּן אָדָם".
וְגִיַּסְתִּי אֶת כָּל כּוֹחוֹתַי לְהָסִיר מֵעָלַי כָּל רוּחַ שְׂחוֹק וְסַרְקַזְם. וְדִמִּיתִי (הַכֹּל דִּמְיוֹן – לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא – אֲבָל דִּמְיוֹן מַמָּשִׁי מִן הַמַּמָּשִׁי) שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ "הִנֵּנִי".
וְלֹא הָיִיתִי.
וּבִן רֶגַע אָחַז בִּי פַּחַד אָיֹם וְנוֹרָא שֶׁרוּחַ אֱלוֹהִים תֹּאחַז בִּי וַאֲנִי אֵינֶנִּי מוּכָן. לֹא כָּרֶגַע, לֹא עַכְשָׁו, לֹא בַּחַיִּים הָאֵלֶּה.
פָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי וְזָרַקְתִּי עַצְמִי מִחוּץ לַמִּטָּה מִחוּץ לַדֶּלֶת וְחִפַּשְׂתִּי אֶת עֵינַיִךְ הָרַכּוֹת שֶׁיְּאַשְּׁרוּ לִי שֶׁלֹּא פָּתַחְתִּי, אֶת יָדֵךְ הַמַּרְגִּיעָה, אֶת הַצִּינִיּוּת הַצּוֹנֶנֶת.
וְלֹא הָיִית שָׁם.

המאה של אלוהים

הספר 'המאה של אלוהים' מנסה לתת פשר לעובדה שהתחזיות הוודאיות אודות היעלמותן של הדתות מהעולם המודרני כשלו. אלוהים מסרב למות.

אָלֶף

"המחשבה היהודית מהווה מעין דיאלוג. דיאלוג עם החוץ ודיאלוג של האדם היהודי עם עצמו. והרי זה אדם שמצד אחד מקבל

דיבור ברעם התותחים

המחסור במילים שאנחנו מרגישים אל מול זוועות שמחת־תורה ונוכח המלחמה שבאה בעקבותיהן הוא בין היתר שיקוף של פער בשפה ההגותית:

לשמוע קולות

כחלק מהתגבשות תפיסת הסובייקט המודרני, נדחקה התופעה התרבותית של 'שמיעת קולות' לפינת החברה, וצוירה כתופעה 'הזויה', מאיימת ושלילית ביותר. בכך

שירה ותפילה

את המאמר "שירה ותפילה" פרסם ר' הלל צייטלין ב"לוח אחיאסף" לשנת תרס"ד (1904), ובדומה למאמרים אחרים שלו מאותה התקופה, הוא רווי

הגיונות מבור העולם

תחתיות וְאַתְּ יוֹרֶדֶת אֶלֶף מַדְרְגוֹת לַתַּחְתִּיּוֹת, אִם לֹא תַּחֲצִי אֶת הַגְּבוּלוֹת אֵיכָה תַּרְחִיבִי דַּעַת, בַּמְּאוֹרוֹת תּוּכְלִי לָגַעַת רַק מִלֵּב מַאְפֵּלְיוֹת. פרעות