רוח ודת בטיפול נפשי

העמדה הרווחת בקרב פסיכולוגים ואנשי טיפול רבים בנוגע לדת ולרוחניות נעה על הציר שבין חשדנות להסתייגות נמרצת; כממשיכי דרכו של פרויד, שראה את הדת כקצף על פני המים – הנוצרת כתוצאה מאשליות ומנוירוזות שונות – הדרישה הסמויה המופנית כלפי הנכנס לחדר הטיפולים היא להשיל את עולמותיו הדתיים והרוחניים בכניסה, ולהותירם מחוץ לתהליך הטיפולי. עמדה ייחודית ושונה מציג קנת' פרגמנט – פרופסור אמריקאי לפסיכולוגיה, שעסק רבות בקשרים שבין פסיכולוגיה ודת. כמי שרואה את הדת והרוחניות כחלק בלתי נפרד מחייו של האדם, מציע פרגמנט לעמיתיו לא להימנע מלתת מקום של כבוד לממדים אלו בתהליך הטיפול. יתירה מזו; לדעתו, שינוי זה אף עשוי לפתוח את הטיפול לאפיקים חדשים ופוריים.

מתוך: Spiritually integrated psychotherapy: understanding and addressing the sacred, The Guilford Press, pp. 3-9. מאנגלית: עוז בלומן

רוחניות היא חלק מובחן בחייהם הרגילים של בני אדם. מהלידה ועד המוות, רוחניות מופיעה בנקודות המפנה של החיים וחושפת ברגעים המכריעים הללו מסתורין ועומק. בזמן משבר או אסון, רוחניות לעיתים קרובות נוטלת חלק מרכזי במאבק להבין את מה שלכאורה לא ניתן להבין ולצלוח את מה שלכאורה לא ניתן לעבור. אבל זהו לא הסיפור המלא. רוחניות אינה מוגבלת אך ורק לעתות משבר ולתקופות מעבר. היא שזורה בתוך המרקם של היום יום. לעיתים אנו נחשפים אל הרוחני מתוך קטע מוזיקלי, מחיוך של אדם זר החולף על פנינו, מצבע השמיים בשעת השקיעה ומתפילת ההודיה היומית שנאמרת אחרי שאנו מתעוררים. רוחניות יכולה להתגלות באופנים שבהם אנחנו חושבים, בדרכים שבהן אנחנו מרגישים, בצורות שבהן אנחנו פועלים ובצורות שבהן אנחנו מתייחסים זה לזה. באופן פרדוקסלי, הנוכחות של ממד רוחני יכול להיות מורגש דרך ההיעדר שלו, בתחושות של אבדן וריקנות, בשאלות על משמעות וייעוד, בתחושת זרות ונטישה, ובמחאה על אי-צדק וחוסר-שוויון. רוחניות היא, בקצרה, ממד נוסף של החיים. ממד זה אמנם יוצא דופן, אך הוא חלק מהותי מהחיים הרגילים ומהאנושיות. אנחנו יותר מיצורים פסיכולוגיים, חברתיים ופיזיים; אנחנו גם יצורים רוחניים.

כשאנשים נכנסים אל משרדו של מטפל הם לא משאירים את הרוחניות שלהם בחדר ההמתנה. הם מביאים איתם את האמונות, את הפרקטיקות, את החוויות, את הערכים, את מערכות היחסים ואת המאבקים הרוחניים שלהם. במפורש או במוסווה, המכלול הזה של אלמנטים רוחניים לעיתים קרובות נכנס לתוך התהליך הפסיכותרפי. ולמרות זאת, מטפלים רבים אינם מודעים או אינם ערוכים להתמודד עם הממד הזה במהלך טיפול. באיזה אופן מטפלים מבינים רוחניות? באיזה אופן מטפלים ניגשים לממד הרוחני של הטיפול הפסיכותרפי? בפרק זה אני מעוניין להרהר במתח הייחודי בין פסיכולוגיה ודת ולדון בסיבות מדוע הגיוני להתקדם מעבר למתח הזה ולשלב רוחניות בתוך הטיפול הפסיכותרפי. הרשו לי להתחיל בסיפור.

לפני מספר שנים, עבדתי עם מטופלת בשם אליס. במבט ראשון, לא היה בה שום דבר יוצא דופן, אבל הייתי עתיד לגלות שהמצב האמיתי אינו כך. היא הגיעה אל המשרד שלי לבושה במכנסי פוליאסטר רחבים וסוודרים חסרי צורה, אולי כדי להסתיר את מבנה הגוף הגדול שלה. השיער שלה היה קצוץ ולא מעוצב והקמטים הפזורים על פניה היו חפים מאיפור. אליס הקרינה תחושה עמוקה של עצב. זה התבטא בהליכתה האיטית, בכיפוף הקטן של כתפיה, ויותר מכל בעיניים שלה. היה לה מבט של גור כלבים שעבר עינויים, מלא בפחד ממה שמצופה לו, אך גם בתקווה שמשהו טוב יותר עוד יגיע. לאליס היה קשה לספר את הסיפור שלה. פניה האדימו והיא הסיטה את מבטה כלפי מטה. היה נראה שהמילים שלה נתקעו לה בגרון והיא התנצלה פעמים רבות על הקושי שלה לדבר איתי. אבל לפעמים היא סיפרה בדיחה קטנה שפוגגה את המלנכוליה העמוקה ששררה בחדר. ברגעים אלו העיניים שלה הפכו לנוצצות והפנים העצובות שלה הפכו לחיוך מקסים, כמעט ילדותי.

אליס חוותה כאב אמוציונאלי במשך רוב 45 שנותיה. כילדה בעלת עודף משקל, אביה לעג לה והקניט אותה ללא רחמים, ונטש את המשפחה כאשר הייתה בגיל ההתבגרות. בשל שכנועה העמוק בכך שאיש לא יחשוק בה, אליס נמנעה מקשרים רומנטיים. בגיל ההתבגרות המאוחר שלה אליס פיתחה תסמינים של הפרעה דו-קוטבית ובמהלך העשור הבא היא סבלה מרכבת הרים נוראה של תהפוכות רגשיות. כדורים עזרו לה להשיג רמה מועטה של יציבות רגשית, והיא סבלה מתנודות חזקות ובלתי ניתנות לחיזוי במצב הרוח שלה, שלעיתים הובילו אותה לאשפוז.

למרות המחלה שלה, אליס הצליחה ליצור לעצמה חיים משמעותיים, כאלו שנבנו סביב אנשים אחרים. היא הקדישה את עצמה לטיפול באִמה הקשישה. היא עבדה כמתנדבת מסורה בהוסטל מקומי ובבית ספר לעיוורים. היא הייתה חברה טובה של מספר אנשים הסובלים ממחלות נפשיות קשות ובילתה שעות רבות בניסיון לעזור להם לעבור את המשברים הרגשיים שלהם. במפגשים שלנו, אליס הראתה עניין כנה בחיים שלי. אבל אליס לא הייתה מסוגלת להפיק שום סיפוק מהידע שהיא אדם אכפתי ורחום באופן יוצא דופן. היא תיארה את עצמה באותן המילים שבהן אבא שלה השתמש: "גדולה וטיפשה". הייתה נטועה בה גישה עמוקה של בוז כלפי עצמה. דרך השיחות שלנו, אליס למדה יותר על הסיבות השורשיות לשנאה העצמית שלה, אבל התובנות שלה הובילו לשינוי מינימלי. המאמצים הנוספים שלי לשפר את התפיסה העצמית שלה היו כישלון באותה מידה.

במהלך חודשים רבים, צפיתי באליס כאשר היא עברה את כל הספקטרום של מצבי הרוח שלה: אושר עילאי שגלומה בו שאלה טורדנית – לאן הוא מוביל אותה; דיכאון שעובר עליה כמו גלים עצומים, המטביעים אותה בתוך ים של ייאוש; ותשישות מוחלטת שהגיעה אחרי הסערות הרגשיות. אבל, שוב ושוב, היא יצאה מהתקופות האלו שלמה, היא אספה את החלקים של החיים שהיא יצרה והתחברה מחדש אל האנשים שהיא אוהבת ושאכפת לה מהם. איך, תהיתי, האישה המרשימה הזאת מצליחה לקיים את עצמה בעיצומן של תקופות של התערערות רגשית תוך כדי שהיא גוררת איתה את העול הנוסף של השנאה העצמית שלה? איך אני יכול לעזור לה ולהפוך את החיים שלה לנסבלים יותר?

נקודת מפנה בטיפול אירעה כאשר אליס הייתה בעיצומה של עוד תקופה מדכאת מאוד. היא נמנעה מתקשורת חברתית למשך כמה שבועות (שזה תמיד סימן של סכנה במקרה של אליס) וחשבה יותר ויותר על התאבדות.

באותה פגישה אליס הייתה כל כך מרוסקת מכאב, והתייפחה כל כך הרבה, עד שהיה לי קשה לעקוב אחריה. עמדתי להציע לה אשפוז, כאשר היא החלה לדבר בשפה שהייתה יוצאת דופן עבורה. "מתי ייגמר הסבל שלי?" היא בכתה. לשאלה היה צליל רוחני, כמעט מקראי, כמו קינה. שוחחתי עם אליס על תפקיד הדת והרוחניות בחייה מוקדם יותר בטיפול; היא הזכירה את ביקוריה בכנסיה, היא לא הרחיבה מעבר לכך, ולכן הנחתי את הנושא בצד. אבל עכשיו הטון הרוחני של שאלתה היכה בי.

הגבתי בשאלה משלי: "לא פעם שאלתי את עצמי, אליס, איך בעיצומו הסבל הנורא שלך, את מסוגלת למצוא נחמה?" היא לא נראתה מופתעת מהשאלה. במקום זאת היא עצרה לרגע ארוך ואז סיפרה לי סיפור. "כשאושפזתי לראשונה", אמרה, "הם כפתו אותי והשליכו אותי לבידוד. הייתי אז רק בת 16 ולא ידעתי מה הולך לקרות לי. נבהלתי. הייתי כל כך מפוחדת. חשבתי שאני אמות. ואז, כששכבתי על המיטה, הרגשתי משהו חם במרכז החזה שלי. וההרגשה התפשטה דרך שאר גופי".

"איך ההרגשה הזו השפיעה עליך?" שאלתי.

"זה הרגיע אותי. הרגשתי נחמה"

"האם התחושה הזו דיברה אליך בצורה כלשהי?"

 "כן, ידעתי שאלוהים מדבר אלי, אלוהים היה איתי, והבטיח לי שהוא תמיד יהיה איתי ולא משנה כמה ארגיש רע. הוא ידאג שאהיה בסדר"

אליס ואני ישבנו בשקט בחדר. בירכתי מוחי שמתי לב שהבכי שלה נפסק. "אליס", המשכתי, "הרגשת את הנוכחות הזו בזמנים נוספים בחיים שלך?"

"אה, כן", אמרה מיד. "אני מרגישה את זה לפעמים כשאני ביחד עם אנשים אחרים שעוברים זמנים קשים. ולפעמים", היא עצרה, "אני מרגישה את זה איתך". היא היססה לזמן ממושך יותר, השפילה את מבטה לכפות רגליה, ושאלה ברכות, "גם אתה מרגיש את זה?".

כל מטפל יודע שיש בפסיכותרפיה כמה רגעים מיוחדים. אני חווה אותם כ"רגעים קדושים" בהם המציאות המוחשית דוהה אל הרקע, הזמן עומד במקום, וההרגשה היא כאילו משהו גדול מהחיים קורה. ברגעים אלה, אני מאמין, מתרחשת פגישה של נשמות. זו הייתה אחת מאותן פעמים.

"כן, אני כן", עניתי לאליס.

אליס ישבה בשקט ונראה שהיא שלמה עם עצמה – שינוי די דרמטי מהכאב העז שהיא חשה דקות ספורות קודם לכן. לאחר זמן מה אמרתי, "הייתי רוצה לדבר איתך עוד קצת על הנוכחות הזו בחיים שלך. האם זה בסדר מבחינתך?". אליס הסכימה.

בחודשים הבאים אליס ואני דיברנו לעתים קרובות על אותה תחושה של חיבור רוחני. במשך רוב חייה זה היה מקור החוסן והכוח שלה. בדקנו דרכים שבהן היא תוכל לנצל יותר את משאב רב עוצמה במהלך אותן עליות ומורדות רגשיים שלה. זו לא הייתה תרופת פלא. אליס המשיכה להיאבק במחלתה ובתחושת הלקות שלה. עם זאת, כשהיא חמושה ברוחניות פעילה יותר, אליס הייתה ערוכה בצורה טובה יותר להתמודד עם האתגרים שלה. היא נעשתה מודעת יותר לעצמה, בטוחה יותר ביכולות שלה, ומלאת תקווה לגבי עתידה. בתוך התהליך, מצבי רוחה הפכו פחות אכזריים, וביקוריה בבית החולים נעשו פחות תכופים.

כשעזבה את החדר באותו יום, שאלתי את אליס אם הזכירה אי פעם את תחושת הנוכחות הרוחנית שלה לאנשי מקצוע אחרים מתחום בריאות הנפש שעבדו איתה לאורך השנים.

"לא", אמרה.

"למה לא?"

אליס הביטה בי מבט משונה כאילו התשובה הייתה ברורה למדי. "למה שאעשה את זה? הם כבר חושבים שאני משוגעת". רוחניות היא ממד נוסף של החיים בהם נפגשים פסיכותרפיסטים. עם זאת, ובאופן מוזר (כפי שמציעות מילות הפרידה של אליס) – אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש אינם מרגישים בנוח עם רוחניות. אין מטפל הגון אשר נמנע מלדון בנושאים הפרטיים והרגישים ביותר; אהבה, מין, מוות, קנאה, אלימות, התמכרויות ובגידה הם גרגירי תבואה עבור טחנת הקמח של המטפל. לעומת זאת, שאלות על רוחניות ודת מודרות ומוזנחות באופן שגרתי. הרוחניות מופרדת מתהליך הטיפול כאילו הייתה נושא לא רלוונטי או נושא כה אזוטרי הנופל מחוץ לגבולות הפסיכותרפיה.

///

{המאמר המלא – בסמינר #1}