משא הסימביוזה הבלתי אפשרית
בְּשֵׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַקַּנָּא וְהָרָחוּם
ספר בראשית, פתיחה
א.
טעינו.
טעינו בשאלת היסוד. טעינו בשאלה מה מבדיל בינינו. בינינו, היהודים. חשבנו שאנחנו מפולגים סביב שאלות צדדיות. זו הייתה טעות במסגור. יהודית מול דמוקרטית, מסורת או ליברליזם, חרדים ואקטיביזם, שמרנות וסוציאליזם, ושאר פלסטיק ואלומיניום.
שאלת הבוֹחַן נותרה אי-שם בתחתית, רובצת מבעד לכל כסות אינטלקטואלית ופירורי מחשבות ומסכי זהות ושֹבכות רציונליזם. והשאלה הייתה ונותרה בעירומה: עִם ערבים או בְּלִי ערבים. ושאר השאלות היו ונותרו נגזרות שלה.
עם ערבים או בלי ערבים. כי יש הרבה ערבים בעולם, אבל השאלה היא אם יש ערבים בעולם שלנו. בפרויקט המדיני, לאומי, אנושי, אזרחי שלנו. בבית שלנו.
עם ערבים או בלי ערבים. זו השאלה שהקלנו בה ראש. חשבנו שזו שאלה בתחום החזון או המוסר, בתחום האסטרטגיה או הפרקטיקה. כביכול התחלפה לנו שאלה זו בשאלה אחרת, שאמורה לבוא בעקבותיה – עם ערבים: איך? בלי ערבים: איך?
אבל מול השאלה הראשונה והנוקבת עוד לא ניצבנו מספיק, עוד לא שתקנו מספיק, עוד לא חשפנו את כל מה שמסתתר בה. והיא תמשיך להבדיל ולהפריד ולסכסך בינינו.
ב.
עם ערבים או בלי ערבים, הנה השאלה.
בעומק הדמיון והאשליה, הפנטזיה והחלום – האם ניתן לחוות מציאות אחרת. להרגיש את הבְּלִי. לחשוב על העִם. לזוע בחוסר נוחות, להתקומם, להזדעזע, ובכל זאת לנסות ולהבין איך היינו נראים ומה היה נשאר מאיתנו בניכוי הערבים. ומה היום. והאם אנחנו אוהבים את מה שאנחנו רואים ככה או ככה. ומה טוב בזה.
עִם ערבים: עם שותפויות, חברויות, יחסים, בילויים, יצירה. בלי ערבים: בלי עיסוקים, לימודים, קשר עין, הנהון, דיבור, הכרה. עִם ערבים: אפשר גם עם חלק. בלי ערבים: בכלל. זו איננה שאלה של ימין ושמאל: יש ימין של עִם ויש שמאל של בְּלִי. ויש פחד של עִם ויש פחד של בְּלִי. ויש תקווה של עִם ויש תקווה של בְּלִי. ויש חָלָאס של עִם ויש חָלָאס של בְּלִי.
כי הצמידות הזו והפיתול הזה והמאבק מחלחלים לכל היבט של החיים, נדבקים אל מתחת לעור, מעצבים את כל שַׁלְשְׁלוֹת הגֵנים. כי נצטרך לקלף מאיתנו שכבות ולהסיר שומנים ולחדור פנימה ולקדוח אל תוך העצם בשביל למצוא חלק שיוכל להשיב על כך בכנות.
כי הסימביוזה תחילתה בכורח וסופה ברצון. תחילתה בערבים של שיעורי מולדת ואתרי מורשת וימי זיכרון והִנֵּה מוּטָלוֹת ומגש הכסף. וסופה בערבים של שוויון אזרחי ונאום השבטים ודו-קיום והגדרה עצמית. תחילתה בשֵׁרוּת סדיר וחברים שנפלו ופיגועים שלקחו ודאגת הורים וחדשות לבקרים. וסופה באקטיביזם חינוכי ורשת חברתית וארגון שיתופי ושכנות יחסית. והערבוב לתפארת הזה הוא שפוי והזוי כאחד והוא הכי מתבקש והוא שיא האבסורד. וכך או כך לא נותרה בתוכנו-פנימה ולו פינה אחת שהיא רק שלנו.
ויש שלא מסוגלים או לא רוצים לשאול. כי לא. כי אין ברירה. כי אף אחד לא שאל אותנו. כי לא צריך. כי לא רוצים לשנוא. כי אסור. ויחידי סגולה שאלו את השאלה וכבר הכריעו לכאן או לכאן. אבל רבים רבים עוד לא ראו את השאלה, לא הפנימו את הפצע, לא עמדו בכובד הראש, לא בהו נוכח התהום.
ויש רגעי שבר שבו צריכות להישאל שאלות יסוד. כמו שאלת החיים. כמו שאלת ההתאבדות. כמו שאלת השפיות. צריכות להישאל שאלות יסוד.
כי עם ערבים או בלי ערבים זו שאלת ההתייצבות שלנו במרחב. זו שאלת הקיום שלנו בעולם. זו שאלת העמידה נוכח אלוהים.
ג.
וזה מרגיז אבל אין ברירה אלא לומר ערבים. נעים יותר לומר 'חמאס', 'אסלאם קיצוני', 'ארגון טרור', 'מחבלים'.
אבל אין דרך לדעת.
כי בפסקול שלנו יש מוּפְתִּי וְתַרְפָּ"ט וּפַרְהוּד וּכְפַר עֶצְיוֹן, ויש נָאצֶר וְעַרַפַאת וּמֻחַמַּד דֵּף וְנַסְרַאלְלָה, ויש טרור כבישים ופיגוע פועלים ורצח שכנים, ויש מפגע בודד ותקופת סכינים וירי מטפטף וניסיונות דריסה וגלי איבה.
כי בארץ למוות יש דמות. בארץ המוות הוא ערבי. זקנים תמיד שולחים אל הַשָּׁם וְהַגֶּרְמָנִים, ילדים שולחים אל הַכָּאן וְהָעֲרָבִים. עד שתגדל לא יהיו מלחמות. שם מסוכן. רק שלא יבואו ערבים. לא עלינו. זה המוות שלנו, צלמו ודמותו, בשכבנו ובקומנו. לא כל הערבים רוצחים, אבל יהודים נרצחים שוב ושוב ושוב בידי ערבים.
ובאמת שאין דרך לדעת.
ומי שלא רוצה להיות כזה ערבי שיאותת לנו חזק. שירים דגל לבן. שילבש כיפה שחורה. שיִבְדה לו זהות. שיהיה גר תושב. שיקום ויגיד.
בינתיים נאמר ערבים כי ככה כולם אומרים בלב.
ד.
שאלת הערבים אינה שאלה מסדר שני אלא מסדר ראשון. היא אינה שאלה קשה באמונה אלא היא שאלת האמונה עצמה. היא שאלת נשמתה של האמונה וגופה, אופייה וסגנונה, ליבתה ומלבושיה.
זו שאלת העננה הדקה של החשש ושל האֵימה ושל הסכנה האופפת את הקיום עצמו, רוכסת את האדם מראשו ועד רגליו, ויוצרת מיסוך ומרחק בינו ובין העולם. זו השאלה שמעניקה לאמונה את שריטותיה ואת כיווציה, את דמות האלוהים ואת האחיזה בו, את הזעקה ואת היללה ואת התפילה החרישית.
זו השאלה שהולכת וטווה את אותו החוט המחבר אל היהדות ואל המסורת, מעניקה לו את גווניה ואת פיתוליה, מובילה אותו אל המקורות ואל קריאת המקורות. כי המסורת יודעת ללחוש על גוי ויהודי. כי המסורת יכולה לדבר בשפת הסכנה ובשפת התקווה. כי המסורת מזהירה והמסורת מקוננת והמסורת מחזקת. כי יש בה עֵשָׂו שׂוֹנֵא לְיַעֲקֹב וַהֲרוּגֵי מַלְכוּת וּמַסְּעוֹת צְלָב וְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְדָם עֲבָדָיו יִקֹּם. ויש בה קְרִיאָה לְשָׁלוֹם וְלֹא תְּתַעֵב וְגֵרִים הֱיִיתֶם וְכִתְתוּ חַרְבוֹתָם. כי נושאי המסורת אינם מתביישים בפחד ואינם יראים מן המלחמה ואינם חוששים להיות ממקדשי השם.
ואלוהים הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה לפני הערבים ואחרי הערבים. אבל פניו ניבטות אלינו מבעד לעולם מלא בערבים ומוטרד מערבים וחושש מערבים ומגן מערבים ונלחם בערבים ומת מערבים.
ה.
ובאזורי הסְפָר המסורת פורחת.
כי בלב הארץ קל לדלג על האימה ולשכוח מן הסכנה ולהלך בצעד בטוח. להרגיש בבית, להתמקם, להתרווח. להיות בן בית ואזרח העולם, ללכת ולבוא. אבל בקרבת הגבול כבר נישאת האזהרה ומוצב תמרור המוות. ערבי לפניך, היה נכון. גדל פאות. שמע דרשות. בקש שלום. מלמל תפילות.
כי בִפְנים הארץ עם ערבים או בלי ערבים זו שאלה שכמעט ולא נשאלת. כמעט ולא מורגשת. היא גם לא שאלה. כי אם אמנם יש שם ערבים – לא זוכרים ערבים ולא רואים ערבים ולא חושבים ערבים. כי גם הערבים שם לא ערבים. ורק כאשר מתרחקים מאותו מרכז שָׂבֵעַ פורח ומוגן, מאותו גן עדן שאין בו שאלה, מאנשים מוצלחים וטובים ללא-מתום – מתחילים להבחין בכל אלו שגורשו והושלכו ונדדו משם. והם נושאים את הגירוש ואת ההשפלה ואת העמידה מִחוץ לגן יום יום ושעה שעה, בעמידה רציפה על קצות האצבעות ובעצבים מתוחים. והאוויר סביבם מלא צרימה וחריקה חרישית. והעולם עומד ומצפה לעקידה.
והם קרובים אל האדמה ואל הקללה ואל להט החרב המתהפכת. והם שואלים למה ערבים ומתי ערבים ואיך ערבים. ועם ערבים או בלי ערבים.
ו.
והאדם נולד מחדש נוכח הסבל. אמונתו נצרפת באימה, דתו מתחשלת בצל המוות. ואבינו אברהם ראה בירה אחת דולקת ותהה בקול, ואנחנו ראינו מאות ואלפי אנשים דולקים ונשים מעונות וילדים כפותים וכבר אין לנו גרון.
ועל כן סְפָר יש מהרבה סוגים. ויש אדם שגר במרכז והוא סְפָר. כי כבר טעם את טעם הסכנה והתעורר ונדרך ולא חזר לישון. ונחרד מסוג החוויה ומהסגנון האנושי ומעיצוב האופי. ובחר בצורה, בצבע, בעומק, בטעם הלוואי של האותיות והמילים. ויש אדם שגר בסְפָר והוא מרכז. וממשיך לחיות ולא לשאול.
ואנשים אוהבים פריפריה רק כשהיא מוכנה לשאת את קיומה בשקט. כשהיא לא מתעקשת להציף את שאלת היסוד. כשאפשר להנהן כלפיה בשלווה. והיא נדרשת להיות רגועה וכנועה, ולא לעורר מהומות, ולא להבעיר את השטח. להבליח בפסטיבל סרטים אזוטרי, בתכנית ריאליטי, במחקר ביקורתי, במדור נופשים. לא לשהות באופן רצוף בלב העיר ובאמצע המרכז. לא להוות הפרעה מתמשכת, לצאת משדה הראיה של בתי הקפה, ללכת מסביב.
כי אי אפשר להיות חילונית ונינוחה כאשר את מְאֻיֶּמֶת, כאשר העולם רועד, כאשר הכל זז כל הזמן. אי אפשר לחיות בדירה יפה עם ילדים יפים וחוגים יפים ועבודה יפה אם אין שלווה. אי אפשר לקום בבוקר ולהכין קפה אם כל הלילה חָרַדְתְּ אל הדלת והחלון. אי אפשר שיגיע החשש ולא תתחילי לכסוף תפילה בעל כָּרְחֵךְ. אי אפשר לשקוע בכורסה כאשר העולם מבהיל בזרותו.
וְסָהֲדִי בַּמְּרוֹמִים שיש אנשים יפים שניסו, כאן בפריפריה של מטה, לחלום את חלום הטוהר והשלווה והשלום. אַללָה יִרְחֲמֵם.
וכאשר צעיף האשליה מוסר פתע במשיכה חרישית – שָׁבָה ועולה אימת המוות. ואת נחפזת לאמוד מבטים ולמדוד מרחקים ולאסוף פסוקים, ומלקטת קמיעות ומניחה על הדלת מבחוץ ומבפנים ומתחת לכר ונושקת למזוזה בבואך ובצאתך.
ז.
ואנשים בורחים מהמוות, ואנשים כועסים על המוות ואנשים שונאים את כל מה שמזכיר להם את המוות.
כי נוכח המוות צריכים להיות דרוכים וכדי להיות דרוכים צריכים לחשוד וכדי לחשוד צריכים להניח הנחות וכדי להניח הנחות צריכים אלוהים. ואנשים מתמכרים לנרטיב של אלימות מתנחלים ולנרטיב של ערסים בהמיים ולנרטיב של דת מסכסכת ולנרטיב של פרנסה ושקט ולנרטיב של מוחלש ומורתע ולנרטיב של חילון ודו קיום. כי אם מתבוננים נכוחה רואים שיש איוּם ויש מוות, ויש כיבוש ויש קוראן, ויש אלוהים ויש מאבק. והקיום מתוח וחרד ומצפה מתי תבוא השחיטה. ואנשים בורחים מאלוהים כי לא רוצים לשמוע עִם ערבים, ואנשים בורחים מאלוהים כי לא רוצים לשמוע בְּלִי ערבים.
וזו נורת ביקורת מהבהבת ואנשים מכבים אותה בלחץ כי באמת ודי ואי אפשר לחיות ככה.
ויהודים יישארו מפולגים וקרועים וסדוקים גם אחרי מְנַצְּחִים יַחַד וְנַעֲבֹר אֶת זֶה יַחַד וְכֻלָּנוּ בְּיַחַד וְיַחַד לֵב אֶל לֵב וְרַק בְּיַחַד. כי מי ששאל את השאלה והשיב על השאלה לא יוכל לשוב לאחור, בין אם השיב עִם ובין אם השיב בְּלִי. כי הוא נאבק עם התהום שלו ויכל לה. ואין לך מסוכן מאדם שקנה לו תהום.
ח.
וכך היא האתיקה.
עיר בוערת. אתה רץ למזח.
ממתינות שתי ספינות.
באחת צועקים 'מוות ליהודים' באחרת 'מוות לערבים'.
אתה משתעשע כמה רגעים במחשבה להישאר על החוף.
ואז מכריע ורץ לאחת מהן.
ט.
ואלוהים ברא אבן שהוא לא יכול להרים והניח אותה במֶכָּה.
וגם אם ננצח היום את החמאס וגם אם נאסוף את הנשק וגם אם לא יהיו עוד מחבלים בעזה ולא אצלנו ולא מעבר לגבול – הם יצוצו מחר כפטריות אחר הגשם. כי יש עוד דרשות ויש עוד מסגדים ויש עוד סוּרוֹת שלא נגמרות ואנחנו תקועים חזק בתוך ים של ערבים שתקוע עמוק בתוך מצולות של אסלאם.
ואנחנו משווים ערבים לנגדנו תמיד. והם משווים יהודים לנגדם תמיד. והאמונה שלנו מתעצבת מהם ולנגדם. ושלהם מתעצבת ממנו ולנגדנו.
אבל אֵימת דמות הערבי משיבה אותנו לאל מלא רחמים ושתיקות ויחד ונֵרוֹת, ואֵימת דמות היהודי משיבה אותם לאל מלא דינים וקללות ורצח ועריפה.
כי אין קיצונים משני הצדדים של הסכסוך. כי הקצה שלהם מנשק היום את רגלי עֲזָאזֵל. והוא חד ודוקר וקר כבית קברות וניצב בתחתית צוק אחרי גבול הישוב. כי יידרשו ליהודי עשרות גלגולי חיים ומוות כדי שיבוא אל הקצה שלהם וגם אז לא יגיע כי אם אל הסוכה הראשונה שבדרך. כי את הקצה שלהם ברא השטן אחרי שאלוהים עינה אותו קשות וברח ממנו ויצא למדבר מלקק את פצעיו ומלא בתאוות נקם.
י.
וזה ייקח זמן. או-הו ייקח זמן. כי משהו יזוז רק אחרי שהם יתפסו את עצמם בידיים. ויקבלו חינוך, ויקבלו טיפול, ויקבלו אותנו. ועד אז ארוכה ארוכה הדרך. והנטל כבד וההכרעה קשה והפילוג בינינו יגבר.
ונכון. גם אנחנו צריכים חינוך וצריכים טיפול וצריכים לקבל אותם. ונכון. גם לנו ארוכה הדרך. ונכון. אם אנחנו כאן והם כאן אז כך רצה השם יתברך. הכל נכון. אבל כל האנחנו-והם והם-ואנחנו וכל הסימביוזה וכל הדיאלקטיקה וכל הסינתזה – גם הן שייכות כרגע לבלתי אפשרי, לפנטזיה, לאילוזיה, לחלום רחוק.
ויש זמנים של צעד אחורה ויש זמנים של פרספקטיבה ויש זמנים של הכרעה ויש זמנים של שאלה נוקבת.
יא.
עם ערבים או בלי ערבים.
