מר שושני (1895-1968) היה חכם ואינטלקטואל יהודי. מורם של הוגי דעות מפורסמים במאה העשרים, ביניהם עמנואל לוינס, אלי ויזל, אנדרה נהר ושלום רוזנברג. תלמידיו ראו בו מורה נדיר, שהשפיע רבות על חייהם והגותם. לאחר פטירתו מצאו תלמידיו כמאה וחמישים מחברות
סקירה ביקורתית על ספרם של קודי קופר וג'סטין באקלי דייר, העוסק בהגותם של האבות המייסדים וביסודות הקלאסיים והנוצריים של הפוליטיקה האמריקנית. Kody W. Cooper and Justin Buckley Dyer, The Classical and Christian Origins of American Politics: Political Theology, Natural Law,
הספר 'המאה של אלוהים' מנסה לתת פשר לעובדה שהתחזיות הוודאיות אודות היעלמותן של הדתות מהעולם המודרני כשלו. אלוהים מסרב למות. הדת חוזרת להיות שחקן משמעותי בפוליטיקה העולמית. מאמינים הינם סוכנים-פועלים בכל מאורע חשוב בעולם המערבי. זהו הליך שמחייב הסבר. ולא
את חיציו הפנה האתיאיזם המודרני כלפי מושג אלוהים מסוים, ייחודי וצעיר לימים – מושג האלוהים המודרני. אך תפיסת האל המודרנית, שנִכחה צמח האתיאיזם המודרני, שונה באופן דרמטי מתפיסת האל בעולם הקדם־מודרני – והיא זו שהפכה את אלוהים לכה פגיע בפני
העמדה הרווחת בקרב פסיכולוגים ואנשי טיפול רבים בנוגע לדת ולרוחניות נעה על הציר שבין חשדנות להסתייגות נמרצת; כממשיכי דרכו של פרויד, שראה את הדת כקצף על פני המים – הנוצרת כתוצאה מאשליות ומנוירוזות שונות – הדרישה הסמויה המופנית כלפי הנכנס
שרטוּט מחודש של מרחבי המחלוקת בין מאמינים לאתיאיסטיים – זוהי המשימה שאליה נקרא הפילוסוף הסקוטי אלסדייר מקינטאייר במאמר שלפנינו. מאמינים ואתיאיסטים לא רק מתווכחים ביניהם; הם גם לא מבינים באותו אופן על מה בדיוק הם אינם מסכימים – כך טוען
כחלק מהתגבשות תפיסת הסובייקט המודרני, נדחקה התופעה התרבותית של 'שמיעת קולות' לפינת החברה, וצוירה כתופעה 'הזויה', מאיימת ושלילית ביותר. בכך ויתרה התרבות המערבית על מנעד שלם של הישגים ויתרונות, אפשרויות והזדמנויות, שכרוכים היו בכריית האוזן למשמע הקולות הללו – הפנימיים
אַל תַּקְפִּידוּ עָלַי אֲהוּבַי, שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי הֵן בָּאתִי לְהֵאָסֵף אִתְּכֶם וּבְיָדַי חַיִּים שֶׁהֱיִיתֶם שֶׁחִבַּרְתִּי מִתְבַּדְּרִים וְאֵימָה חֲשֵׁכָה נֹפֶלֶת עָלַי כִּי לְמוּלִי, מְפֻיָּח, מַדַּף סְפָרִים וְשָׁם
אֱלֹהִים חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, בִּמְבוֹכֵי הָ"אֵין-סוֹף". בּוֹרֵחַ וּבָא דֶּרֶךְ כָּל הָרְחוֹבוֹת, אַךְ הָאֱלֹהִיּוּת מַסְתִּירָה אוֹתְךָ, אֱלֹהִים! אֵינְךָ רַק אֲדֹנָי, הָאֵל הַגִּבּוֹר, לֹא! אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת
א. אָכֵן, חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר יַחְזֹר בֵּן אוֹבֵד לְאָבִיו, לְאַחַר שֶׁהָיִיתִי יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ רוֹעֵה חֲזִירָיו שֶׁל הֵגֶל. מָה הֱשִׁיבַנִי הֲלוֹם, הַיִּסּוּרִים?
