אֱלֹהִים חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים,
בִּמְבוֹכֵי הָ"אֵין-סוֹף".
בּוֹרֵחַ וּבָא דֶּרֶךְ כָּל הָרְחוֹבוֹת,
אַךְ הָאֱלֹהִיּוּת מַסְתִּירָה אוֹתְךָ, אֱלֹהִים!
אֵינְךָ רַק אֲדֹנָי, הָאֵל הַגִּבּוֹר, לֹא!
אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת גַּם עָנִי, עָצוּב וּמַר לוֹ.
מִתְנַהֵג לְעִתִּים כְּמוֹ יֶלֶד,
כְּאִלּוּ הָיִיתִי אֲנִי אָחִיךָ הַגָּדוֹל.
אָחִינוּ, אֱלֹהִים!
מֵהַקּוֹמָה הָאַחֲרוֹנָה, לְלֹא סוֹף
רֵד נָא בַּעֲדִינוּת אֵלֵינוּ
וְנַשֵּׁק בְּרַכּוּת וּבִבְהִירוּת
כָּל בְּרִיָּה.
///
שרטוּט מחודש של מרחבי המחלוקת בין מאמינים לאתיאיסטיים – זוהי המשימה שאליה נקרא הפילוסוף הסקוטי אלסדייר מקינטאייר במאמר שלפנינו. מאמינים
המחסור במילים שאנחנו מרגישים אל מול זוועות שמחת־תורה ונוכח המלחמה שבאה בעקבותיהן הוא בין היתר שיקוף של פער בשפה ההגותית:
ההכרח להישען על האַיִן עמנואל לוינס, מחברות השבי אלוהים הוא החומק מתפיסה. אמירה זו נדמית טריוויאלית. עם זאת, מספיק להעיף
רבות דובר על ה'קונספציה' שקרסה בשביעי באוקטובר. ברם מה הייתה אותה קונספציה ומה בדיוק קרס? במסה נוקבת, ביקורתית ולעיתים אף
אֱלֹהִים חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, בִּמְבוֹכֵי הָ"אֵין-סוֹף". בּוֹרֵחַ וּבָא דֶּרֶךְ כָּל הָרְחוֹבוֹת, אַךְ הָאֱלֹהִיּוּת מַסְתִּירָה אוֹתְךָ, אֱלֹהִים! אֵינְךָ רַק אֲדֹנָי, הָאֵל
משפט קליט של הרב קוק המודפס תדיר בחדרי מורים ובקלסרים של סמינריוני הדרכה מלמד כי הצדיקים הטהורים אינם קובלים על
מהי יצירה עברית? האם עיקרה הוא התוכן, מקורות ההשראה או האדם היוצר? האם יכולים כוחות היצירה לשמש נחמה לעת הזאת,
