אֱלֹהִים חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים,
בִּמְבוֹכֵי הָ"אֵין-סוֹף".
בּוֹרֵחַ וּבָא דֶּרֶךְ כָּל הָרְחוֹבוֹת,
אַךְ הָאֱלֹהִיּוּת מַסְתִּירָה אוֹתְךָ, אֱלֹהִים!
אֵינְךָ רַק אֲדֹנָי, הָאֵל הַגִּבּוֹר, לֹא!
אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת גַּם עָנִי, עָצוּב וּמַר לוֹ.
מִתְנַהֵג לְעִתִּים כְּמוֹ יֶלֶד,
כְּאִלּוּ הָיִיתִי אֲנִי אָחִיךָ הַגָּדוֹל.
אָחִינוּ, אֱלֹהִים!
מֵהַקּוֹמָה הָאַחֲרוֹנָה, לְלֹא סוֹף
רֵד נָא בַּעֲדִינוּת אֵלֵינוּ
וְנַשֵּׁק בְּרַכּוּת וּבִבְהִירוּת
כָּל בְּרִיָּה.
///
סקירה ביקורתית על ספרם של קודי קופר וג'סטין באקלי דייר, העוסק בהגותם של האבות המייסדים וביסודות הקלאסיים והנוצריים של הפוליטיקה
המחסור במילים שאנחנו מרגישים אל מול זוועות שמחת־תורה ונוכח המלחמה שבאה בעקבותיהן הוא בין היתר שיקוף של פער בשפה ההגותית:
העמדה הרווחת בקרב פסיכולוגים ואנשי טיפול רבים בנוגע לדת ולרוחניות נעה על הציר שבין חשדנות להסתייגות נמרצת; כממשיכי דרכו של
מפונים. עקורים. פליטים. הכנסת אורחים הימים הנוראים – השבת הארורה, שבועות של המתנה, ימי המלחמה – כל אלו ערערו את
השיח הציוני-דתי בראי ביקורת הדת והחילון זה כמה עשורים שהמחקר מנסה לפענח את הדנ"א ממנו מורכב המגזר ששמו "ציונות דתית".
חורף תשפ"ד מושג ה"נקם" צף ועלה בדיוניה של החברה הישראלית לאחר טבח "שמחת תורה", ואיתו גם סימני שאלה וקריאה על
"דמי אחיך": שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה. וִינַעְנֵעַ תְּחִלָּה דָּרוֹם, בְּחֶסֶד אַחַר כָּךְ צָפוֹן בִּגְבוּרָה
