אובססיבי לאלוהים

בתאריך 7 ביוני 1964 התקיים במונטריאול שבקנדה סימפוזיון לכותבים יהודיים בשפה האנגלית. בסימפוזיון השתתפו המשורר היידי, העורך והמבקר מלך רביץ' (זכריה חנא בֶרגנֶר); הסופרת, האינטלקטואלית והחוקרת רות וייס; הסופרת הקנדית עטורת-הפרסים אדל וייסמן; והמשורר והסופר לאונרד כהן. כהן, אז כבן-שלושים, היה כבר יוצר מוכר שמאחוריו שני ספרי שירה ("בואו ונשווה מיתולוגיות" ו"קופסת התבלינים של העולם") ורומן ביכורים ("המשחק הכי אהוב"). הוא התגורר באותה תקופה ביוון, תוך שהוא שומר על קשר עם הקהל בקנדה.

עמדתו בסימפוזיון מפתיעה ומאתגרת. הייתה זו התפרצות של מחאה דתית, המשולבת בדיון על ייחודו של הקיום היהודי. כהן עסק באלוהים בתקופות שבהן הדבר נחשב עדיין לא פופולרי, והתמיד בכך לאורך כל שנות יצירתו – תוך שהוא כורך אירוניה, ציניות ודתיות עמוקה.

להלן תרגום החלקים העיקריים של דבריו.

תרגם מאנגלית והמציא לידינו: נועם פרימר

א.

גבירותיי ורבותיי,

אני תוצר של חינוך יהודי גרוע מאוד, חינוך חילוני מאוד. אין לי הפריבילגיה להעסיק את עצמי בבחירת שפה, שכן יש לי רק אחת. למדתי צרפתית מסיבות פוליטיות, ויוונית כדי שאוכל להזמין מצרכי מזון, אבל שפת רוחי היא אנגלית.

מר רביץ' מבטא נוסטלגיה מעניינת ליידיש ועברית, אבל אם הוא מאמין שעתיד הרגש והרוחניות היהודית שוכן בשתי השפות האלה, עליו להחריג את כל החוויה היהודית הצפון־אמריקאית. העובדה היא שהחוויה היהודית, החוויה היהודית העכשווית, עבור המספר הרב ביותר של יהודים שחיים היום – היא אנגלית. אבל זה בין כך אינו משנה, משום שהטעות של מר רביץ' היא שהוא סבור שאין תוכן רוחני ללא שפה, ואילו הטענה העיקרית שלי היא שהשפה מסתירה את התוכן הרוחני, וקיימת רק ברובד השני של המפגש עם האינסוף והרוח.

מר רביץ' מפחד שכל החוויה היהודית תצטמצם לפלג קטן וחסר חשיבות שמקיים ריטואל מיושן. לדעתי, גם אם אותו פלג מורכב יהיה מל"ו אנשים – הוא עדיין יהיה שווה בערכו לקיומה הדתי של הפזורה היהודית כולה. מר רביץ', אף על פי שאין לי משהו שמתקרב לרקע שלך ביהדות אירופה, הייתי מזהיר אותך לדבר ביתר שימת לב על הנצחיות היהודית, מפני שהנצחיות היהודית אינה נמצאת בידיים של העוסקים בשפה זו או אחרת, אלא בידיים גבוהות יותר, כאלו שיכולות לבחור שיטת תקשורת אחרת לחלוטין כדי לגלות את תוכניותיהן.

לכן, בואו לא נמהר לערב את הגורל שלנו עם אלפבית כזה או אחר. אני חושב שהייעוד שלנו מתעלה על כל אלפבית…

הרעיון של "סופר יהודי אמיתי" בשבילי שווה ערך לאלה המתווכחים אילו אטליזים הם "כשרים באמת". מה שחשוב הוא התזונה, המותג הוא משני. העולם עוין לא רק לסופר היהודי. העולם עוין לסופר. העולם עוין למשורר. העולם עוין לכל אדם שמוכן להציב מראה בפני אותו סוג מסוים של כאוס קל־דעת שאיתו אנחנו מתמודדים. זוהי גדולת המשורר. זוהי גדולת הסופר. זוהי גדולתו של היהודי – שהוא שנוא. שהוא נע בגלות המראתית הזו, גלות המכוסה מראות. ובעודו עובר בין הקהילות ושוהה בהן, הוא משקף את מצבם ואת מצבו. בעיניי – הייעוד היהודי הוא גלות, והעיסוק שלו הוא להיות שנוא.

בזמנים מודרניים, שתי קבוצות אדם דיסקסו זהות ללא הרף ובלי סוף אל הכוכבים, תוך היסוס מתמיד להטות אוזניים לתשובה קוסמית כלשהי, שלא באה: היהודים והקנדים. להיות יהודי קנדי זה כבר ממש להסתכן…

אך היקום אינו נוטה להשתתף בדיונים וויכוחים, וגם אינו מגלה את עצמו בפני אותה חמדנות של היגיון נוח. הקנדים הפכו את ארצם לכורסת מטפלים אירופאית, ביתרו את החלומות שלהם וחבשו את הכאב בוועדות חקירה ממלכתיות, וכל התשובות דלות כמו פסיכיאטריה. עמוק בתוך הצל הזה, שהוא הלב הלאומי שלנו, מקננת המחלה, מחלה ייחודית. אבל אנחנו אף פעם לא מדברים עליה מפני שאין אנו חפצים בריפוי.

המחלה היא הידיעה של כל קנדי שאנחנו איננו מעוניינים להיות אומה. אנחנו רוצים דגל שייצג אותנו. תמונה של עלה אדום, עלה אדום שינחם אותנו, בזמן שאנחנו כל כך רחוקים מהחיוּת ומנטילת הסיכון שבצמיחה. אנחנו רוצים, מילולית, סטנדרט של קיום, לא חיים לאומיים. אנחנו רוצים ערים, בלט, שירה, כסף, יערות – אבל איננו רוצים בעלות עליהם. אנחנו רוצים שההפשטה תהיה בעלים עליהם – הפשטה ששמה אמריקה. הפשטה ששמה השקעות זרות. הנזיד הזה שכלכלנים עשו כל כך ערב לחיך שאף אחד אינו מעז להתנגד. איננו חפצים בבעלות על עצמנו תוך קבלת הסיכון שבבדידות לאומית. זו המחלה: הידיעה שאיננו רוצים להיות בעלים על עצמנו, ושלעולם לא נוכל. זו המחלה שאין אנו מסוגלים לבטא. זו שפה של סכנה וכנות שכואב מדי לדבר בה. לכן אנחנו באים ודנים על השפה עצמה, ומשלהבים את עצמנו עם פֶטישים של זהות.

היהודי המודרני מומחה במיוחד בסגנון הזה של משחקי-ניאוף אינטלקטואליים. אנחנו יכולים לתת לארץ הזו שיעורים על אומנות ההתאבדות בתוך סמלים ואבחון עצמי חסר תועלת. אנחנו יכולים ללמד את הקנדים ולאמן אותם בסימפוזיונים אינסופיים, משום שאנחנו סובלים מגרסה עתיקה וחשובה יותר של אותו כשל ואותו חוסר אומץ.

את ההערות הבאות אני מכוון לאנשים שמנסחים את הרגשות של הקהילה שלנו.

ב.

היהדות היא הַהַפְרָשָׁה שבה הקיף שבט מזרחי קדום גירוי אצילי; עימות ישיר עם המוחלט. זה קרה פעם אחת בהיסטוריה, ואנחנו מרגישים עדיין את החום של העימות הזה, עם כל מה שאנחנו מנותקים מהתנאים שלו. זה קרה מזמן. היום אנחנו חושקים בפנינה, אבל איננו מוכנים לתמוך בגירוי, בגרעין הבוער. ולחיים הרוחניים שלנו היום יש אותה עקביות כשל צִדְפָּה מטונפת, והיא מסריחה עד השמיים. איננו יכולים לעמוד נוכח השמיים. איבדנו את הגאונות שלנו אל המאונך. סופרים יהודים הם סוציולוגים, מְאֻזָּנוֹלוֹגִים, ושארית האנרגיה שנותרה מן ההתקף המאונך הגדול שאירע לנו לפני 4,000 שנה, את זה אנחנו מפנים כלפי עצמנו. אנחנו דופקים על דלתותינו שלנו, ומתפלאים שאף אחד אינו עונה. אנחנו יוצרים את התלמוד המטורף הזה של זהות שמוכרח להסתיים בפסיכיאטריה או ציונות, אך אף פעם לא בשיר הלל.

אולי החוש שלנו אל המוחלט היה עז מדי. לא יכולנו לשאת את האור. לא יכולנו לתמוך במחיקת העולם הטמונה באור. אולי איבדנו את האדמה מפני שכבר לא רצינו להחזיק בה. האור ייתר את הערים והמקדשים. אולי אנחנו מצליחים לחיות כל יום עם החורבן של יהדות אירופה בליבותנו, מפני שבאיזשהו אזור בלתי מושג בנפשנו אנחנו יודעים שהגלות נעשתה חסרת כל משמעות. בדיוק כשם שהגלות שלנו בקנדה נעשתה חסרת משמעות. זה לא קל עבורי להגיד את זה או לחשוב את זה. ואני מקבל את הגינוי של אלה מכם שסבלו, שאתם ודאי מכוונים אל אחד כמוני שלא סבל דבר מלבד חרדה רוחנית קטנה וזאת בנסיבות נוחות. אבל הריקנות של הגלות שלנו בקנדה דחפה אותי לגבהות לב ונעיצות סכין.

ישנה אמת איומה שאף כותב יהודי אינו חוקר היום, שאף משורר אינו מנסח. זוהי אמת שבתי הכנסת והממסד התרבותי אינם יכולים לעמוד מולה. וזוהי האמת הזאת: אנחנו כבר איננו מאמינים שאנחנו קדושים. זוהי ההצהרה שאני מחכה לשמוע יוצאת מבתי כנסת ומשפתיהם של יהודים תרבותיים ויהודים אתיים. זוהי ההודאה שבלעדיה איננו יכולים להתחיל להגביה את מבטנו; היעדר האלוהים בתוכנו. ומעניין שבשני סימפוזיונים שהשתתפתי בהם בקהילה היהודית בחודשים האחרונים אף אחד לא הזכיר את המילה "אלוהים".

ואני הוטעיתי לחשוב שהעם היהודי מייצג את העדות הזאת עלי אדמות, וכשאין העדות הזאת מדריכה את פעולותיו, הישרדות יהודית היא סמלית ואינה חשובה לי יותר מהישרדות ארמנית או הישרדות יוונית. היעדר האלוהים בקרבנו הוא חלל עמוק ורקוב שהרג את הֶעָצָב של האומה. אנחנו מוכנים לקבל פתרונות פסיכיאטריים לסבל שלנו. אנחנו מוכנים לקבל אתיקה במקום קדושה. ואנחנו נרד ביגון שאולה בשל הבחירה שלנו. והאנדרטאות שלנו תהיינה בתי ספר קהילתיים חדשים, ומדינת ישראל, וליגה לוחמנית נגד השמצה ואולי אפילו נשיא ארצות הברית יהודי. ובכן, לעזאזל עם ארמונות הקבורה האלה. הארכיטקטורה, תראו אותה, של בתי הכנסת העירוניים החדשים שלנו, מדברת את האובססיה המכוערת שלהם עם בטיחות. עכשיו, לפני שאנחנו מתחילים אנחנו צריכים לעמוד מול הייאוש הזה, שאף אחד מאיתנו אינו מעז לנסח, שאנחנו כבר איננו מרגישים שאנחנו קדושים. והכותבים שלנו ימשיכו להיות סוציולוגים ומקטלגים. לא יהיו שום שירי קודש, לא יהיה אור, לא תהיה הארה, עד שנוכל להודות במצב שאליו הידרדרנו. כל דור של אנשים מוכרח להמשיך את הדיאלוג עתיק היומין והקדוש בין החומרי־חילוני־מלאכותי־אתנוצנטרי מחד גיסא, ובין הרוחני־אקסטטי־טבעי־חווייתי מאידך גיסא. ודאי שבנינו יותר מדי לצד אחד. האיזון הופר עד היסוד.

הבה נמנע את התואר "יהודי" מכל אדם שאיננו אובססיבי לאלוהים. תנו לזה להיות הקריטריון האחד לזהות יהודית. הבה נעודד צעירים להיכנס אל המדבריות שבליבם ולבעור את שבח השלמות. בואו נעשה זאת באמצעות סמים או שוטים או מין או חילול הקודש או צום, אבל תנו לאנשים להתחיל להרגיש את שלמות היקום. בואו נכריז על השעיה של כל עבודה דתית עד שמישהו ידווח על חיזיון או ישבור את ראשו על האינסוף. יהודים בלי אלוהים הם שושנים נבולות. בואו ניפטר מתודעת המניין. הסכנה שמפניה נועדה לגונן עלינו – איבוד עצמי ערירי ברוח – למרבה הצער איננה מסוכנת עוד. בואו נעשה אותה מסוכנת. בואו נראה מנזרים יהודיים. המשפחות שלנו חזקות דיין כדי לתמוך בדיאלקטי. אנחנו צריכים את הקדושים המלוכלכים והפרושים המפלצתיים שלנו. בואו נייצר מסורת בשבילם, כי הם מאירים את העולם…

ג.

העובדה היא שיהודים שונים מאנשים אחרים. ליהודי יש שליחות מסוימת. היה זה הדם שלו שתפס סוג מסוים של אלוהות. זוהי תפיסה מהסוג שמשאיר את העם בחיים. בלי היישום של התפיסה הזאת הוא הופך להיות בסך הכול צרכן של הטובין של העולם…

מה שאני מציע הוא שחוויית חיים קריטית, שהיא אכן רומנטית, שהיא אכן דיוניסית ואפולינית יחדיו, חוויית חיים קריטית איננה המרכז הדליל המת הטוטליטרי, היא לא הדברים היפים, חוויית חיים קריטית היא אכן רומנטית, והמסר היחיד שלי הוא שזה אינו פורח בבתי הכנסת היום…

תראו, לפני 4,000 שנה העולם היה אלילי, ושבט מזרחי קטן דחה את החוויה של העולם ופיתח רעיון מסובך שבער לאנשים במשך 4,000 שנה. לזה אני מתכוון כשאני אומר מִגְוָן. ברור שהעולם הוא אלילי היום, לכן יש ליהודים שליחות מסוימת. לכן אנחנו פה הלילה, בוחנים מכאוב ייחודי ובלתי ניתן לביטוי לגבי הזהות שלנו, מפני שאיננו מגשימים אותה. היה זמן שבו כל השכנים של יהודה היו עובדי אלילים ואיזה משוגע אחד החליט לנפץ את הפסלים ולהפוך את עצמו לאור. זהו האתגר ליהודים בכל דור – אם זה בגטו או במטרופולין – האם הם בוערים או שהם אזרחים.

שאלה: האם אתה אומר שליהודים יש חובה מיוחדת להציל את העולם?

תשובה: ליהודים יש חובה מיוחדת להציל את אלוהים בתוך העולם…

שאלה: …ישנו הרעיון האוניברסלי של משהו שחייב להיות טרנסצנדנטי. היכנשהו מעבר. זה ממש לא חייב להיות מה שאנחנו מחפשים אחריו כקדוש.

תשובה: איני מסכים באופן יסודי. טרנסצנדנטליזם בלי אלוהים הוא סוציולוגיה ופוליטיקה.

שאלה: אתה מתעניין בלהגדיר מה זה.

תשובה: אתה ניזון מהגדרות, אני ניזון מאלוהים.

ד.

השאלה הייתה האם אוכל לסקור את ההבדלים שטבועים ביהודי. לא אוכל לעשות זאת על רגל אחת. זה עניין של הידע שיש לכל אחד בחדר הזה. יש זמן, אתם יודעים, שבו עלינו להתחיל להיפטר מהגדרות. להתחיל להיפטר מהבעיה שאנחנו יוצרים לעצמנו. אנחנו יודעים מה המשמעות של "אלוהים". אנחנו יודעים את משמעות המילה. אנחנו לא זקוקים להגדרה. אנחנו יודעים מה המשמעות של המילה "יהודי", אנחנו לא זקוקים להגדרה. מגיע זמן שבו ההגדרה רק מעלימה את המציאות האנושית. בואו נחזור למציאות האנושית. אנחנו יודעים איך אנחנו מרגישים בעולם. יהודים יודעים איך הם מרגישים בעולם. כל שאני מבקש הוא מעט נאמנות להרגשה הזו. אם אנשים אחרים מרגישים באופן דומה, אני משבח את המִגְוָן שביקום. זה בדיוק מה שאני מאחל לכל אדם, לכל גזע, לכל דם, לכל עיר, לכל רחוב, לכל עץ – להרגיש שונה. כך שהאינדיווידואליות, האחדיות, של כל דבר תוכל לבטא את עצמה ולא להסתיר את עצמה מאחורי המרכז המת הזה של קבלה והגדרה והבהרה. בואו נסרב להבהיר. בואו רק נלך אחרי הנאמנות שאנחנו יודעים שאנחנו מחויבים לה…

הייתי רוצה להגיד דבר אחד. זהו בדיוק סוג הציניות, סוג הציניות שאומר, אה כן, תנו להם את הרעיונות שלהם, תנו להם את הרומנטיקה שלהם, תנו להם את החלומות שלהם, אנחנו יודעים שהעולם מנוהל בידי בנקאים ופוליטיקאים וגנרלים ומדינאים. מפני שהתוצאה של הציניות הזו היא בסופו של דבר שאלוהים נהיה רעיון מקסים. וזה בדיוק – אני שמח שזה נאמר בסוף המפגש שלנו – זה בדיוק המקום שהעם היהודי נמצא בו היום. אנחנו אוחזים באלוהים כמו איזה קישוט קטן, כמו תכשיט קטן. וזהו אות הזיהוי הקטן המיוחד שלנו שלפני 4,000 שנה הייתה לנו היתקלות ייחודית. ובכן, תנו לי להחזיק ולפרוח בתמימותי, אני מאמין שהעולם נע על פי תוכניות מוזרות ומסתוריות, ושהמדינאים והבנקאים והלוחמים והגנרלים והמחשבים הם מקסימים.