בייצוג של תכנים יהודיים מבחינה ויזואלית יש גם מעשה פרשנות עמוק, שתקווה וסכנה בצידו. הפרשנות אינה פונה רק כלפי חוץ, מבית המדרש אל הרחוב – אלא גם שבה ומחלחלת פנימה, אל הטקסט עצמו, אל הקריאה שלו ואל ההפנמה וההתקבלות שלו. לפנינו ניסיון לגעת בשורשים, ברגישויות ובתובנות שמהן צמחה פרשנות עכשווית ומסקרנת, שילוב של ישן וחדש, יהודי וישראל, שהוא ירושלמי באופיו.
שיחה כנה עם דוב אברמסון, מעצב ואמן מוערך והמעצב של כתב העת 'רליגיה', על שפה ויזואלית דתית-יהודית, על התבגרות ובגרות דתית, על רוח, על הלכה ועל חיים יהודיים בהווה.
עוז בלומן – ההרגשה שלי, ותקן אותי אם אני טועה, היא שהעיצוב שלך חידש משהו בעולם, משהו שנוגע לשפה דתית ויזואלית ולשפה דתית בכלל. החידוש הוא אמנם גרפי, חזותי, אבל יש בו יותר מכך – סוג של תוכן, אמירה, שילוב בין ייצוג לשפה שהצליח לקחת את ההוויה היהודית-מסורתית-ירושלמית ולתת לה ממש דמות, הבעות פנים. אשמח אם תוכל לתאר מאיפה החידוש הזה מגיע.
דוב אברמסון – אני רוצה להכניס את זה קודם לפרופורציה לפני שאני מכניס את זה לסיפור המעשה. המעשה שאני עושה, שאנחנו עושים, הרוח הזו והשפה הזו, באים ממקום מאוד פשוט. כמו הרבה דברים שמתקבלים בעולם, אפילו לא הייתה בזה יומרה. זה לקחת את ה-sensibilities (אני לא מוצא למילה הזו תרגום טוב לעברית, כי זה לא רגישויות ולא תובנות, אלא משהו באמצע, משהו שבין השכל ללב, זה לדעת מה מתאים), ולעשות משהו פשוט. לקחת את ה-sensibilities שלי כבוגר בצלאל, בוגר טרי ומעודכן, עם ה-sensibilities שלי כיהודי עכשווי, עשיתי אחד ועוד אחד ויצא שלוש. זה כל הסיפור. זה לא יותר מזה ולא פחות מזה. כלומר ראיתי שיש קרקע לא חרושה לוויזואליה יהודית, קרקע שנראתה אז כמו הספרים שקיבלתי לבר-מצווה בשנות השמונים, ואמרתי – אפשר לעשות מגניב גם ביהדות, אז למה לא. בסופו של דבר, כמו הילד שמצייר משהו ושם על המקרר כדי שאימא תגיד תראי איזה יופי הילד שלי עושה, אז אמרתי זה יהיה מגניב אם אנשים יגידו תראו איזה יופי הבחור הזה עושה, הוא יכול לעשות עיצוב לעטיפה של ספר של רב שלא נראה מבאס. וזהו, זה הכל.
היצירה הזו לא התחילה מניתוח המצב, זה לא היה מחקר, בדיקה או למידה של שורשי הוויזואליה היהודית. ממש לא. זו הייתה קצת אינטואיציה וקצת הישרדות כלכלית. לבוא ולהגיד – אתם צריכים גלויה לתיקון ליל שבועות? זה לא יהיה עם 'אותיות פורחות באוויר' ובאותיות סת"ם, אלא עם פונט חדש ועדכני, ויהיו שם קונוסים של תיקון כביש במקום הר סיני. ואם הנושא הוא 'מחכים למשיח' אני לא אעשה זריחה, אלא אקח אייקון של תמרור עם חמור לבן וזה יהיה מחכים למשיח. היום זה כבר לא חידוש, אתה יכול לפתוח כל מודעה או עיתון סוף שבוע ולראות המון דברים כאלה, וטוב שכך.
אני גם לא חושב שהייתי הראשון או היחיד שעשה את זה. הייתי במקום הנכון בזמן הנכון. ירושלים היא המרכז הפוטנציאלי של דבר כזה, והעיצוב הזה הפך להיות מין סימן היכר, ומי שרצה כזה – אפילו אם הוא לא ידע קודם שהוא רוצה כזה – הגיע. ארגונים, מוסדות, תכניות, פרויקטים שרצו את הדבר הזה. ובאמת זו הייתה גם רוח הזמן, תחילת שנות האלפיים. מה שהתחיל כמה שנים לפני כן במוזיקה לאט לאט הגיע גם למקום הויזואלי, אז התחילה דרישה. יש לי חברים שהם אמנים יותר טהורים שידעו לעשות את זה, כמו אריק וייס שאני מאוד מעריך את מה שהוא עושה, אבל הוא יכול ליצור מתוך שלו, ואני צריך שמישהו ידרוש את זה. אני צריך שמישהו יגיד יש לי כתב עת שעוסק בדת, ואני לא רוצה שזה יראה כמו הדבר הישן. ואז אני אומר אוקיי, קיבלתי תרגיל. זו הנאה של מעצב, לקבל תרגיל עם אינסוף פתרונות ולהציע את הפתרון שלדעתו הוא הפתרון הטוב ביותר.
זה הסיפור של השפה העיצובית אצלי. לבוא מתוך אהבה לשני הדברים, אהבה והבנה עמוקה. יש לי אובססיה ליהדות ואהבה עצומה לעיצוב. ולא היה מצב שלא אעשה את זה. הקטלוג היהודי הוא אינסופי מבחינת התרגילים שהוא נותן. קח לדוגמה את שבעת שרי פרס ומדי, אתה מגלה שיש לך היום כלים לעשות פיוז'ן וליצור את הדמויות הללו.
ע"ב – ובכל זאת, כאשר אתה מגייס עובדים לסטודיו, וכשאתם עושים ימי חשיבה – על מה אתם מדברים? אצלך זה ברמת שפת אם, וזה נפלא, ובטח הצלחת להדביק בזה עוד אנשים. אבל תן קצת מהמַתכּוֹן, מהדיבור המשותף.
ד"א – זה קצת יותר מזל משכל, וקצת 'היד הנעלמה', וקצת המעצבים שמגיעים לפה מראש כדי לעבוד. אומרים לי הרבה פעמים 'רואים שזה שלכם'. אבל אני לא ישבתי מאחורי הכתף של אף אחד ואמרתי לו תשתמש בצבע הזה, תשתמש בפונט הזה, ואפילו לא מבחינת מה שאני קורא 'הפיצוח' של הדברים. אבל מגיעים לפה בוגרי בתי ספר לעיצוב שזה מעניין אותם. וזו כבר נקודת התחלה.
היום המרחב הזה כבר גדל והתפשט מאוד. יש הרבה עיצוב לדתיים, ואנחנו מנסים לצאת למסע אל מעבר לטייפ קאסט הרגיל.
זו בעיקר הנטייה – שמשותפת אצלנו לכולם – להיות על הציר תרבות-חברה. אני לא רוצה להיות במקום של 'הסטודיו של הדוסים', ויש גם עובדים שמגיעים מעולמות אחרים ורוצים לעבוד פה. אבל המעשה הזה שאנחנו עושים עם היהדות הוא המעשה המשמעותי יותר שאנחנו יודעים לעשות. מישהו אמר לי לאחרונה שהמתכון הוא כזה – אני שולף דברים מהקאנון, עושה להם טוויסט ומחזיר אותם לשם. אבל אני לא יכול לעשות את זה בתחומים אחרים. אין לי יכולת להוציא דברים מהקאנון של ההייטק ולעשות להם טוויסט. ביהדות יש לי.
ע"ב – אם להציג עוד זווית, חלק גדול ממה שאתה מביא הוא לא במה שיש בעיצוב שלך, אלא דווקא במה שאין. פתאום בספרים של הרב שג"ר היו רווחים, אותיות יותר קטנות, ארגון של הטקסט שלא היה עמוס. אם לשתף באנקדוטה משעשעת. כשעשית לנו את הכריכה לגיליון הראשון של 'רליגיה' הראיתי את זה לחבר והוא אמר – חבל שלא נתתם את זה למעצב. אמרתי לו – אבל נתנו את זה למעצב. והתגובה שלו הייתה – נתת למעצב וזה כל מה שהוא עשה לך? זה נפלא, כי זה אומר שהשפה היא הרבה פעמים במה שאין. ובהקשר הזה יש משהו בדתיות הרגילה שהוא מכביד, ואתה כאילו מקל ומשחרר.
ד"א – קודם כל זו מחמאה גדולה. אני חושב שמי שתופס את הצד של בצלאל יאמר שאנחנו עדיין לא מספיק מינימליסטים ומגניבים ונקיים, בסטודיו בתל אביב לא יהיו כל כך הרבה דברים על הקיר, אולי שלט בודד עם אלמנט אחד בכניסה… לידם אנחנו נתפסים דווקא כמשהו עמוס, כ'כלבויניקים'. אני מכבד את זה, ויחד עם זאת מעריך את מה שאתה אומר. ההיכרות שלי עם המגזר מאפשרת את הדבר הזה, יחד עם רגישות לגבי איפוק, לגבי היעדר, לגבי חלל נגטיבי, לגבי לתת הרבה קרדיט לקורא, לצופה, למקבל, לנמען.
במובן העמוק זה נובע מאותה 'חנוניוּת חתרנית'. חתרנות של חְננה. זו לא באמת חתרנות, זה להיות חתרנים בצורה הכי חנונית שיש. היה לי קטע בכיתה ח' – ללכת כל השבוע בחולצה לבנה ובשבת ללבוש צבע אחר. זה טיפשי, וזה גם הרגיז את ההורים שלי. זו מרידה של חנונים. זה להגיד אני מסרב לקבל את זה שיש קודש בפונט קורן ושהוא מקודש יותר מנרקיס-בלוק. אבל אני באמת מרגיש, וזה מלהיב אותי ואני נרגש מזה כל פעם מחדש לא משנה אחרי כמה שנים – וזה היסוד לכל – שאף אחד לא יגיד לי שהיהדות היא לא מגרש המשחקים שלי לעצב אותה כמו שאני רוצה. יש כל כך הרבה מגבלות בעולם, אז אף אחד לא יגיד לך מה לעשות כאן. וכל זה בא בעצם עם אדם שיחסית מקבל על עצמו סמכות ומקבל על עצמו עול, אני לא איזה בועט גדול. אז במקומות האלה יבואו ויגידו לי באיזה פונט ובאיזה צבע להשתמש? על מה אנחנו מדברים? זה כלום, זה פרפראות של פרפראות.
כל מקום שהייתי בחיים לפני העיצוב אמרו לי שזה פיקוח נפש. בישיבה היה ביטול תורה – אמרו לי אם לא תלמד, בחורי ישראל נהרגים בחרב. במודיעין, בצבא – אמרו לי אתה אם תפספס ידיעה, משהו יכול לקרות. אז בעיצוב שלא יגידו לי. וגם ביהדות, במובן הזה. מישהו כבר אמר פעם שהרב שג"ר מתהפך בקברו מהעיצוב הזה.
ע"ב – כן, היה ראוי להוציא בשני טורים וכתב רש"י…
ד"א – אז שם באמת אני נחוש שלא יהיו תכתיבים. ובאמת לפרק זה מאוד ילדותי, יְלַדִי אני אוהב להגיד. לפרק את כל הדעות הקדומות, ואת כל התפיסה, הפרספציה, של מה זה קודש ומה זה חול. ובעצם שם זה מתחיל. זה לומר חולצה לבנה לא יותר קדושה מחולצה כחולה, ולהיות בלי כיפה או עם כיפה אין מצב שזה יותר קדוש מזה. ואני אדם מתפלל ואדם לומד. אני בעניין בצורה בלתי רגילה. הלכה – – קצת פחות. אם כי אני רואה את הכוח המאוד משמעותי שלה, אני מבין את הכוח שלה. אבל I don't subscribe to it.
ע"ב – אתה מתייחס לעיצוב כפרפראות של פרפראות, אבל בסופו של דבר לשפה הזו יש השפעה על המקורות שהיא יוצאת מהם, ויש חלחול והיזון חוזר. כלומר אתה גם מעצב איזושהי הבנה וחוויה של המקורות, כך שמי שמגיע מהעולם החילוני אתה מעצב לו שער כניסה מאוד מאוד יפה, ומי שמגיע מהמקום הדתי אתה פותח לו פתח להסתכל על הדברים אחרת.
ד"א –אספר לך שתי אנקדוטות. בפרויקט שעשינו על ל"ט אבות מלאכה, כינסתי שלושה-עשר מאיירים ומאיירות, חלקם מהסטודיו וחלקם לא, לעשות פרשנות הכי חופשית והכי פרועה לרשימה הזו של אבות המלאכה, כשהמטרה היא להתייחס למלאכות כדמויות, המחתך המנפץ וכו'. בצורה כמעט חד-חד ערכית, ככל שהמאייר היה יותר דתי הוא עשה משהו יותר פרוע, וככל שזה היה מישהו שבא מהעולם החילוני הוא נורא חשש, כי אתה מראה לו מִשְנה, מקור מנוסח, אבות מלאכה, אז הוא יעשה מישהו שחורש בשדה, ולא, נניח, מישהו שחורש בלימוד. אז נכון, במובן הזה מדובר בשער כניסה.
סיפור נוסף ומכונן, שכמובן הוא מלוטש בדיעבד – כשסיימתי שנה רביעית בבצלאל חיפשתי פרויקט גמר. זה היה קצת לפני שכולם עשו דברים אישיים מהעולם שלהם. פרויקט מקובל היה לעשות, נניח, שפה עיצובית לגן החיות, שילוט ופונט וכיוצא בזה. היו שם אנשים מוכשרים ממני, בשום שלב לא הייתי המעצב הכי חד בקלמר. זו לא החוזקה שלי – החוזקה שלי היא האחד ועוד אחד שווה שלוש. ולפרויקט גמר עלה בדעתי שיכול להיות מעניין לעשות משהו מהעולם הפנימי שלי, אז זה לא היה מקובל, היום זה אפילו מתבקש.
אז עשיתי עיצוב מחודש לדף גמרא, פירקתי את הדף של דפוס וילנה והרכבתי אותו מחדש כדף ללומדי בקיאות, זו הייתה הפואנטה (אני תמיד אומר שזה נשמע הרבה יותר טוב ממה שזה היה נראה). זו לא הייתה בשורה גדולה – לא ללומדי הגמרא ולא לעולם העיצוב. אבל במעמד ההגשה – שאז היה פתוח וחופשי יותר – הגיעו המשפחה שלי והחברים והסטודנטים האחרים, ובעצם היה שם מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית, דתיים וחילונים ומסורתיים, עירוניים קיבוצניקים, מזרחים ואשכנזים. וכולם עומדים שם מול הדבר הזה שלא היה איזו בשורה גדולה. והנוהל היה שמביאים גם שופטים מבחוץ לדבר, והגיע חתן פרס ישראל לעיצוב דוד טרטקובר, שלא למדתי אצלו ולא הכיר אותי. והוא מסתכל על העבודה, ובהתחלה פולט אנחת רווחה כזו "או!, זה בצלאל!". אני מניח שהוא התכוון שהוא ראה משהו דתי, ומישהו עשה לו לבוש חדש, וזה היה כל הרעיון והחזון של המוסד. ועשר שניות אחר כך הוא אומר "אבל אני לא אוהב מה שעשית פה". אז אני, כסטודנט חצוף, שואל "מה לא אהבת?", והוא אומר – "הוצאת מזה את הקדושה". גייסתי את הדרשנות שלמדתי מבית אבא, ואמרתי לו "פרופסור טרוטקובר אתה נותן לי מחמאה עצומה. אתה אומר לי, סטודנט בן 26, שבאמצעים של layout, של פונט, של גריד – אני מצליח להוציא ממשהו קדושה. וזה בהכרח אומר שאני יכול גם להפיח קדושה במשהו אחר". אז הוא לא קנה את זה, אבל אני מאוד התלהבתי מעצמי ומהמחמאה הזו. וזה מדהים, כי עומד מולך אדם אתאיסט תל-אביבי, ומדבר איתך על קדושה, והוא אומר לך – ואין דבר חזק מזה – שהוא מכיר במושג הזה של קדושה, ולא רק זה, הוא מחבר ומייחס אותו לדברים שקשורים לעיצוב. ואז הבנתי שבעצם יש לי יד חופשית, שהעולם או הקב"ה נתן לי יד חופשית לעשות עם זה מה שאני רוצה. והסיפור הזה מהדהד אצלי המון ואני מספר אותו הרבה והוא היסוד של כל הדבר הזה.
ע"ב – בסופו של דבר קדושה היא דבר מסתורי, איך היא חלה ואיך היא מתפוגגת. הזכרת קודם לכן את היחס שלך להלכה, שזה המקום הדתי שיש בו הכי הרבה דברים דוקרים, סתומים, דווקאיים. אפילו מוזרים וביזאריים. ומשום מה, אנשים מזהים ופוגשים דווקא במקומות האלו את הקדושה.
ד"א – אני נזכר במאמר שלך ב'רליגיה' שדן בשאלה למה דתיים מוכרחים להתנהג בצורה מוזרה, וזה תמיד הטריד אותי. הייתי ילד בשנות ה-80 ומתבגר בשנות ה-90, והייתי וואנאבי של לקרוא "העיר" ולהסתכל על תל אביב ולהיות 'מימד'ניק. זה היה סוג של מרד בנתיב מאיר.
ע"ב – להיות דתי נורמלי…
ד"א – כן, עוד לפני שהייתי בשולי השוליים או מחוץ לשוליים של להיות דתי, רציתי להיות דתי קוּל שיודע מי זה דודו גבע, אתגר קרת, רציתי את כל הקלישאות של התקופה הזו.
ע"ב – אבל דווקא הם שיחקו גם על עוקצנות ועל חתרנות ועל פירוק, אתגר קרת יותר, היה בהם דווקא משהו לא נורמלי.
ד"א – זה נכון, ואני אף פעם לא הגעתי לרמת התעוזה הדה-קונסטרוקטיבית הזו, אבל הרוח הזו מאוד מאוד דברה אלי. ודודו גבע עם וגם למרות חילוניותו – ואני לא מספיק מכיר את הביוגרפיה שלו – ידע לצטט, היה לו יציאות יהודיות מהסרטים, הכי אזוטריות. וזה הגניב אותי, זה מאוד יְלַדִי, ורציתי להיות כזה. איש של טקסטים שנונים יותר מאשר של עיצוב. אלעד החכם והרגיש שכבר עובד פה 12 שנה עלה על זה, שאני איש של מילים וטקסטים. אבל בעיצוב יכולתי לעבור איזה סף כלשהו של שימוש סביר בכלי.
ע"ב – יש כאן משהו מעניין, אפילו דיסוננס. בתור אחד שהתבגר בשנות ה-90, אגיד לך משהו על אותן שנים אולי זה יהדהד אצלך. המילה שיש לי בראש על נעורים בישראל בשנות ה-90 היא 'טירוף'. זה להקות של מטאל ורוק כבד, ושבירת גיטרות, ו'מפלצות התהילה', ונירוונה, וצעקות, וריקודים אלימים. ועוד ייצוגים כאלה של פירוק בתחומים שאינם מוזיקליים. אז בסופו של דבר יש פה דיסוננס, כי מצד אחד אתה ואנשים נוספים מחפשים דת נקיה, חלקה, מה שקראתי 'דת בלי זיפים', בלי מוזרויות, דת של אנשים נורמליים. אבל מצד שני מי שהתבגר בשנים הללו החיים שלו מלאים מוזרויות וטירופים ושאר דברים ביזאריים.
ד"א – יש לי זיכרון מאוד משונה. חנוך דאום כתב פעם על ביקור בישיבה, הנושא היה דתיים, ומישהו ניגש ושאל אותו על ה- Smashing Pumpkins החדש. וזה כל כך הצחיק אותי. וזה היה תוך כדי ההתבגרות, נהניתי מכל הטריפ הזה.
ע"ב – בדיוק כמו בסרט על ה'מדרשיה'.
ד"א – נכון, זה באמת הביא והנכיח את זה מאוד. היו רגעים בהתבגרות שהייתי אומר לעצמי – מה נסגר? למה זה ככה? למדתי בישיבת 'נתיב מאיר', והייתי רואה את החברים שלי מתיכון 'הימלפרב' יוצאים בשעה 15:00 הביתה כמו אנשים נורמליים, מנגנים בגיטרה, חיים. ואני יושב עוד בשיעורי תיכון ויש לי עוד סדר ערב. אבל, במבט לאחור, היו לי דיסוננסים כבר אז. לא היה סיכוי שאני עוזב את אחד העולמות. הייתי פריק של תרבות פופ גם מהצד האמריקאי שיש לי. לפעמים זה נראה לי סותר, ולפעמים לא. ולכן היה לי ברור מהשנייה הראשונה שלי בבצלאל שאני בעצם על התקן הזה.
ע"ב – ועדיין, בחיבור שבין העולמות, קשה לך עם המקום ההלכתי – למרות שמקומות מוזרים ואפילו נוקשים אינם זרים לך, ואתה יוצר איתם.
ד"א – אני חושב שזו העצבנות, הדקדקנות, הנרווים ההלכתיים פוגעים באנשים. המחויבות המדוקדקת – גם של אנשים טובים ומסורים ואנושיים מאוד, שאני מכיר מקרוב – יש בה פריזמה בלעדית של מה טוב ומה רע. וזה יוצר יחסים מורכבים גם בתוך המשפחה.
ביום שישי הלכתי לנחם משפחה, וזו השבעה הכי חילונית שהייתי בה מזה שנים. לא היו בכניסה לבית סידורים, ולא כיפות מביכות, ואפילו לא הייתה להם קריעה. לשמחתי או לצערי אני כבר לא מסוגל שלא להבחין בנוכחות הדת. אצלי המילה דת היא שורש הבעיה, ואני יודע שאתה רואה את זה בצורה מורכבת. אבל ההעדר הזה של כל סממן דתי עשה לי ממש טוב, כי אותי לימדו שבלי הדת אין עוגן, שאנחנו אבודים, שבלי זה אין סיבה ואין על מה להילחם, ומה אנו עושים פה. והנה חייל שנפל על משמרתו והשפה הדתית היא בכלל לא השפה שלו. וההורים שלו והאחים הם קיבוצניקים כבר דור שלישי והם באותה מחויבות בדיוק לארץ ולעם. השפה היא אחרת, הסגנון הוא אחר, המעטפת היא אחרת ובוודאי הטקסים – במובן העמוק של המילה, אלו שקורים שם עכשיו בזמן אמת – היו אחרים, אבל זה עשה לי המון נשימה.
ע"ב – אכן, יש משהו בחופש הזה לעצב את המסורת שהוא שובה לב וגם עמוק.
ד"א – עד יומי האחרון לא אשתחרר מהשפה הדתית, זו שפת הבית שלי, אני אדם מתפלל ולומד וזו הצורה שבה אני חווה Divinity. אני יודע שיש משהו מעבר לקיום הגשמי שלנו, ואני גם מאמין שיש משהו שקשור למחויבות. אני רואה את זה בתפילה, אני רואה כמה אני מתרגש, כמה טוב לי להגיע מוקדם, בזמן שקט. ואני צריך את זה, בשבילי זו השפה. ואני חושב שאני כל הזמן גם בשאלה, זה גם קשור לעבודה שלי ולסטודיו, מנסה להשתחרר מזה וזה שואב אותי חזרה פנימה. כמו וודי אלן, כמו פיליפ רות'. כמו כל מי שהיה בחו"ל בשעה שכל זה קרה בשמחת תורה, ורץ חזרה לישראל ולא היה יכול להתנתק לרגע ממה שקורה.
ע"ב – ואולי הדיסוננס הזה הוא לכתחילה, ואי אפשר להנחיל מסורת בצורה נקיה, בלי משבר. אבא שלי לא היה רב, סבא שלי היה בכלל מפא"י, ואבא שלי קצת ברח ממנו אל הציונות הדתית ואני קצת ברחתי מאבא שלי והילדים שלי קצת בורחים לי. זה מעגל שלא נגמר. ויכול להיות שהצרימה הזו, המתח הזה, הוא המקור ליצירה. דווקא המקום שלא מתיישב טוב, שלא מסתדר.
ד"א – כן, כמו כולם גם אני ניסיתי למצוא בהתחלה את הנוסחה למה במשפחה הזו כל הילדים יצאו בשאלה ובזו כולם נשארו דוסים. יש לי כמה עבודות יזומות, עבודות אמנות מעטות שנמצאות במוזיאונים, שאני מתעסק שם בשאלות הללו, ואחת מהן זו עבודה שנקראת 'שעות זמניות', שעות היום ההלכתיות. ואני מספר על המסע שלי ועל ההתלבטויות שלי. והרבה פעמים בסוף ההרצאות מגיעה אליי אישה מבוגרת, ואומרת: "מאוד נהניתי, אבל רק משהו אחד יש לי לשאול – אז אתה דתי?". ואני חוזר ומספר את זה ותמיד מישהו בא אלי בסוף בצחוק ושואל אותי אם אני דתי. ויש לי את התשובה המתחכמת שלי, שכשאני רואה שקיעה אני מציין לעצמי שוואלה לא התפללתי מנחה, וזו לא הלקאה של אוי לא התפללתי מנחה, וזה גם לא הפוך, איזה כיף לא התפללתי מנחה. אלא גם היום לא התפללתי מנחה. יש בזה משהו רגוע של קבלה. ככה זה היום.
ע"ב – זה מטריד אותם אם אתה דתי או לא, אולי גם הם רוצים להיות רגועים בפנים.
ד"א – כן, כן. וצריך לפרק את זה. גם ככה יש את כל הקטע המסובך הזה עם ההורים, ומה הם חושבים עליי ועל זה. ואני רוצה לבוא ולהגיד להורים שלי, במה שאני עושה פה, ובהתנהלות שאני משתדל להתנהל כאדם – 'תראו, אפשר להיות מענטש ואדם חיובי וטוב בלי ההלכה'. זה כאילו איזה רצון יְלַדִי להוכיח להורים שאני הילד הטוב. ההורים שלי מבוגרים כעת ואני זוכה להעניק להם בחזרה, אחרי שעשיתי להם כל כך הרבה צרות. ולא תמיד אני עושה את זה כי אני צדיק, אלא כדי להראות להם שאין קשר בין להיות עם כיפה על הראש לבין זה שאני אלך לסדר לכם משהו או להחליף להם נורה. ואני לא יודע אם זה באמת עובר, זה כנראה גם לא משנה, זו עבודה שלי עם עצמי.
ע"ב – אצלך זה יותר מסתם מענטש, אתה מפיץ יהדות…
ד"א – כשניסו להביא אותי לתכנית רבנות ישראלית, אמרתי להם שהשושלת הרבנית תסתיים אצל אבא שלי… אבל זה באמת הרעיון, שיכול להיות רב שהוא אמן ויוצר, וזו היהדות שהוא מביא. יש בזה גם משהו אירוני: אני עסוק ביידישקייט מדי יום, לפעמים יותר מבעלי בתים רגילים.
בקיץ הזה ראיתי את "את מה-זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי" ואת "ברבי", ולקחתי משם שני משפטים שנהיו לי מאוד משמעותיים ואני משתמש בהם ביחד. ב"ברבי" יש איזה קטע שהיא אומרת, Life is change, וזה דבר שכאילו ידוע, אבל עם השנים אני לומד לפחד פחות משינוי, להבין ששינוי הוא בילד-אין לסיפור, שאתה לא יכול למנוע שינוי, לכבות את הרצון להחזיק משהו. ואצל אדם סנדלר, ה'רבה' הקורעת שם אומרת God is random, שלוש מילים שכאילו ידעתי אותם, אבל היא ניסחה את זה באופן חד וקולע. יש לי מעל השולחן שלי קריקטורה מהניו-יורקר שגזרתי לפני הרבה שנים שבו אלוהים עומד עם המלאכים שלו, משקיף למטה לכדור הארץ ואומר להם: I'm starting to prefer the ones who don't believe in me. למה אני אוהב את זה? כי זה אומר שיש אלוהים, אבל לא בטוח שהוא מבסוט ממה שקורה. יש אלוהים והוא רנדומלי. מה זה אומר בדיוק אני לא יודע עד הסוף, אבל בהחלט אימצתי את זה.
ע"ב – וזה מאוד מורכב כי אחת השאלות החשובות היא על מה אתה מתעקש ועל מה אתה לא מתעקש.
ד"א – אני מתבחבש בזה כבר המון שנים, ובשנים האחרונות אני קצת מניח לזה. גם החיפוש שלי אחרי קהילה, בפרט כשהבנות היו צעירות, הניסיון הזה למצוא את התמהיל שיהיה בו איזה היגיון או עקביות – זה לא פתור, אני לא מנסה לפתור את זה והפסקתי לנסות לפתור את זה. ובאמת אתה לא יכול לדעת. בבית שלי לכאורה הייתי מועמד להיות דתי חזק, היו שואלים את אמא שלי כשהייתי בגיל 7 מה אתם נותנים לו לשתות בבוקר שהוא יושב ככה עם אבא בבית כנסת ולא מוכן לעזוב כשכל הילדים משחקים בחוץ.
היסודות של זה עדיין שמורים אצלי, אני הדוס בחבר'ה שלנו… אני גם מאוד אוהב להיות בעל קורא, האהבה הכי גדולה שלי יחד עם מה שאני עושה כמעצב, ובינינו אפילו קצת יותר, זה לקרוא בתורה. זה מחבר את כל הדברים שאני אוהב: זו השפה – ההתגברות שלי על העברית, כי היא לא שפת האם שלי, היכולת שלי לדבר ולתקשר בעברית ולאהוב ולהבין לעומק עברית זה משהו שהוא מאוד יקר לי. וזה פרפורמנס – להשוויץ עם הקטע של 'תראו אותי', אני מאוד אוהב את הצומי בקריאה בתורה. וזה גם זיכרון, וזה כל הדברים האלה יחד. עד גיל 16 סיימתי לקרא בציבור את כל הפרשות, היה לי ג'וב כזה בבית כנסת ליד הבית, פעמיים בכל שבת במניין המוקדם ובמניין המאוחר. אני לא יכול להרביץ לך עכשיו את כל החמישה חומשי תורה אבל אין פסוק שאני לא מכיר באופן אינטימי, אז זו גם אהבה. ואם מישהו שם כוס על זבוב בשבת אני ישר אקפוץ ואגיד – זה צד! זו תודעה שאי אפשר לצאת ממנה. ואני לא מחפש וכן מחפש לצאת ממנה. אבל כבר לא בנרווים על זה, למרות שאני רואה את הכל דרך הפריזמה הזו.
ע"ב – וזה מדהים בעיניי ומעורר הרבה מחשבות. כי בניגוד למה שמקובל לדבר על הקצנה דתית, בשנים האחרונות האורתודוקסיה בארץ מותחת את גבולות ההכלה שלה עד לקצה ואף מעבר לכך. הקהילות מאוד מתגוונות ומשתנות ומתרחבות.
ד"א – פגשתי לאחרונה בחור מקסים שסיפר לי שיותר מחצי משכבת הגיל שלו ביישוב כבר לא דתיים. אבל, הוא הוסיף, הדור הצעיר כבר נשאר דתי, כי פתחו את הגבולות. לי זה קשה, מכמה צדדים. קודם כל, חבל לי שלא פתחו את הגבולות כשאני הייתי צעיר. אמרו בישיבה – אם אתה רוצה לנגן, תעשה את זה בבין הזמנים, והיום כל בחורי הישיבה מנגנים. אז מה, משנות התשעים התורה השתנתה? אלוהים שינה את היחס שלו למוזיקה?
אבל זה קשה כי זה אומר שגם היום יש דברים שעוד ישתנו. ולכן ההיגיון של החזקת כללים נוקשים לא יכול לתפוס, הוא לא מחזיק מים. ויש לי את הגבהים שלי שאני מגיע אליהם בלי כל זה, באמצעות השפה הדתית שאני מכיר – תפילה, לימוד, המקורות, השפה עצמה; האפשרות לשלוף ביטויים מארון הספרים לצורך העבודה שלי, מתוך האוצרות היהודיים. זו לא יהדות כתרבות. הביטוי הזה לא מדבר אליי. זו יהדות כמשהו דתי, כטקס, כתפילה, כמִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי – הפרק שאני מקפיד להגיד כל יום בתפילה המהירה שאני משתדל לעשות – אין יותר עוצמתי מזה, ואין לזה תחליף. אין לזה תחליף לא באומנות ולא בשום דבר אחר כי זו המורשת שלי. אני כן מאמין שיש נשגב בעולם, והמורשת הנשגבת שלי היא המורשת היהודית, ואפילו הייתי אומר ברמה מסוימת גם ההלכה היהודית. אבל לא נראה לי שכל העולם קיים רק בשביל ההלכה, או שאלו הוראות ההפעלה של מכונת הכביסה, כמו שהיו מספרים לנו בסמינריונים.
ע"ב – יכול להיות שהמסורת מכילה כל כך הרבה דברים, שגם אם אתה מוריד ממנה חלק – אתה עדיין נשאר עם הרבה ביד. מצד שני יש ליבה שאי אפשר להיות מנוכרים אליה או בורים לגביה.
ד"א – במובן הזה אני קונה לצערי את סיפור העגלה המלאה והעגלה הריקה. זה ויכוח ישן שלי עם חבר טוב, שמתעקש שזה שטויות. אבל אם אומרים לי שיש בעגלה שירה עברית – אני רוצה לראות את הילדים שיודעים לצטט את אלתרמן כמו שכל ילד שקיבל חינוך דתי יודע להגיד את ברכת המזון או פסוקי דזמרה. זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל אני מאמין בזה, ושמח שהבנות שלי יודעות לשיר שלום עליכם ולומר קריאת שמע.
ע"ב – נכחתי פעם בהרצאה שנתן חיים גורי על אורי צבי גרינברג, בשנותיו האחרונות. הוא ראה באורי צבי נביא של ממש, ותאר את היצירה שלו ואת אורחות חייו המיוחדים. ובין היתר הוא שיתף אותנו במקרה מזעזע שאירע לו: באחת ההרצאות שלו לפני תלמידי תיכון, הוא אמר להם שהשורה "בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ" ראויה לפרס נובל. והוא פתאום תופס שהם אינם יודעים מה זה נבו. באותו רגע, כך תיאר, הוא קם ואמר: ביום הזה והזה בשעה הזו והזו מתה השירה העברית. כי בעצם העגלה הזו בנויה על העגלה הקודמת.
ד"א – כן, חגגנו לאחרונה יום הולדת פה, ומישהי הקריאה משהו מאוד יפה שנכתב על יום הולדת, ובין היתר הוזכר שם פרעה. ומי שאין לו את המקרא לא יכול להבין את ההקשר. ואני חושב לעצמי – זה משנה אם מישהו לא יודע? צריך לספר לו? אין לי תשובה לזה. לצערי אני נוטה לצד המחמיר בסיפור הזה.
יש בזה התעקשות לשני הצדדים. אני לומד בימים אלה לתואר שני, ובעבודת סמינריון (שלקחתי אותה קצת קשה כי אני מאוד נלהב לכתוב אותה) אני כותב על איוון שוובל (Schwebel), שגם לימד אותנו קצת בבצלאל והיה טיפוס מאוד ססגוני. בשנות השמונים הוא הציג בירושלים סדרת ציורים על ספר שמואל, והוא שׂם את דוד ברחובות ירושלים, והלביש אותו בתלבושות מודרניות. היה ברור לו שהכל מתערבב, כמו שתיארנו קודם, אבל זה לא היה מקובל אז. הפעולה הכאילו פשוטה הזו, ההתעקשות הזו שלו – אני מוצא את עצמי משתקף בה. אני כותב על דוד ואוריה, וזה מתחבר כמובן ל'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה' – ורק אוון שוובל שאפילו לא הכיר את הדיון, שׂם את דוד המלך בנעלי כליפא, ואומר מה זה חטא? ממש חטא, בדיוק כמו שהיום יכול לקרות.
והיחפנות הזו, אם אני סוגר רגע מעגל, היא אותה יחפנות שבה אני ניגש לכל הקאנון, היא היחפנות שאיתה אני מנסה לגשת לקטלוג היהודי הגדול ולומר אף אחד לא יגיד לי שזה צריך להיות בדיוק ככה, אף אחד לא יגיד לשוובל שדוד המלך צריך להתלבש ככה, וצריכים להיות לו חרב וכינור. הוא יכול להיראות גם כמו איזה וואחש שרוקד חצי ערום באמצע הרחוב.
יום אחד תסביר לי איך אפשר אחרת. איך יש כל כך הרבה אנשים הלכתיים, כאלו שהם 'מצווים ועושים'. זה ביטוי גאוני של חז"ל, 'גדול המצווה ועושה'. אני מגדיר את עצמי 'אינו מצווה ועושה'. אבל איך יש כל כך הרבה מצווים, מהיכן זה מתחיל.
ע"ב – כן, יש בזה סוד. אולי חלק מהתשובה נמצא באזורים המיסטיים או הקבליים. בלי מה שיש באזורים הללו קשה להקפיד על ההלכה. בפרט לא על הדקדוקים והנרווים שציינת, את הסוג הזה של המחויבות, של הניסיון לדייק, של הלחץ.
ד"א – דווקא בגלל שאני תופס מעצמי כזה שאינו מצווה ועושה, אני יכול להעריך אותם, גם אם הם לא מובנים לי. להעריך את אלו שבאים כל שבת לבית הכנסת, אפילו אם הם מפצחים גרעינים בחוץ. כי זה הרבה יותר ממה שאני עושה – אני אמנם בא פעם בכמה שבתות לתפילה, שהיא אמנם מאוד עמוקה ומרגשת עד דמעות, אבל הם קמים ובאים כל שבת, גם אם אין להם כוח וגם אם הם אוהבים לישון עד מאוחר – כי הם חייבים. וזה ממש 'גדול המצווה', והם מרתקים אותי. מאיפה זה מגיע? מה גורם לך להרגיש כל כך מצווה? אתה עובד בהייטק אתה טס בעולם ואתה הולך לסקי בשווייץ – אבל בשבת אתה תלך לבית חב"ד. למה?
אז כאן אנחנו עוד נשארים בשאלה.