יחיאל פיינער, מי שלימים ייוודע כיחיאל די־נור, ובשם הספרותי ק. צטניק – כאן עדיין בחור צעיר בן שמונה עשרה, יציר העולם האורתודוקסי־פולני של שנות העשרים. הוא נולד בסוסנוביץ בשנת 1909, פרסם בראשית דרכו מאמרים, פיליטונים ויצירות ספרותיות ביידיש, וב־1931 הוציא
לפנינו דרשה שנשא הרב שמשון רפאל הירש בפרנקפורט בנובמבר 1859, לרגל מלאת מאה שנה להולדת פרידריך שילר, ובה הציג את דמותו ויצירתו כאבן בוחן להבנת האחריות המוסרית של האדם והחברה. בדרשת הספד זו מתאר הרב הירש את שילר כדמות רוחנית
את המסה "האימה וההתחייבות" פרסם הסופר אהרן אפלפלד, זוכה פרס ישראל, בספרו "מסות בגוף ראשון" שיצא לאור בשנת תשל"ט (1979). בניגוד מסוים לסיפוריו, בהם השואה נמצאת בשוליים – משהו שעדיין לא, משהו שעבר, משהו שברקע – כאן מתבונן הסופר אל
א. נוראים הימים. נוראים ואיומים.ואלוהים כה-רחוק, כה-רחוק.רחוק מאתנו כי רחקנו מאתו…בחוצות ירושלים משוטטים אנשים מוכי-חרדה.התמהון על פניהם והיאוש בעיניהם.היום – פצועים.עוד דם הרטיב את האדמה.נשפך. כמים המוגרים ארצה.הלילה – שקט.אולם: בעמק מה? ובגליל? ובשומרון?אני עם האחים על המשמר.ליבי עם הלבבות
פתח דבר – רבקה מרים לפני שאני מתחילה לכתוב כמה מילות הקדמה לספרון של אבא אני מטמינה לרגע את פני בחלוק העבה והכחול שלו – זה שתפרה לו אמא – שואפת אל תוכי את ריחו המוכר, מרגישה שנשימותיו האבהיות מתנשמות
את המאמר "שירה ותפילה" פרסם ר' הלל צייטלין ב"לוח אחיאסף" לשנת תרס"ד (1904), ובדומה למאמרים אחרים שלו מאותה התקופה, הוא רווי בגעגועים, במקורות חסידיים וברומנטיקה ביחס לטבע. אולם יש בו גם מן החידוש: זו הפעם הראשונה שר' הלל כותב בסגנון של
ד. בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת – אֱלֹהִים הַמִּסְכֵּן. פָּנָיו כְּבוּיוֹת, עֵינָיו רֵיקוֹת. 'אִמָּא לֹא חָזְרָה?' שָׁאַלְתִּי, 'אִמָּא לֹא חָזְרָה. הִיא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. שׁוֹתָה חוֹפִים, כּוֹסֶסֶת יַבָּשׁוֹת'. 'אַבָּא
היינריך (הארי) היינה, מגדולי המשוררים והסופרים הגרמנים במאה התשע-עשרה, גדל בבית יהודי שהושפע מרוחות ההשכלה, ועבר תנודות רבות בגופו וברוחו: מן ה"חדר" בדיסלדורף ועד לאולמות
"דמי אחיך": שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה. וִינַעְנֵעַ תְּחִלָּה דָּרוֹם, בְּחֶסֶד אַחַר כָּךְ צָפוֹן בִּגְבוּרָה מִזְרָח בְּתִפְאֶרֶת אַחַר כָּךְ מַעְלָה
אֱלֹהִים חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, בִּמְבוֹכֵי הָ"אֵין-סוֹף". בּוֹרֵחַ וּבָא דֶּרֶךְ כָּל הָרְחוֹבוֹת, אַךְ הָאֱלֹהִיּוּת מַסְתִּירָה אוֹתְךָ, אֱלֹהִים! אֵינְךָ רַק אֲדֹנָי, הָאֵל הַגִּבּוֹר, לֹא! אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת