האימה וההתחייבות
את המסה "האימה וההתחייבות" פרסם הסופר אהרן אפלפלד, זוכה פרס ישראל, בספרו "מסות בגוף ראשון" שיצא לאור בשנת תשל"ט (1979). בניגוד מסוים לסיפוריו, בהם השואה נמצאת בשוליים – משהו שעדיין לא, משהו שעבר, משהו שברקע – כאן מתבונן הסופר אל





את המסה "האימה וההתחייבות" פרסם הסופר אהרן אפלפלד, זוכה פרס ישראל, בספרו "מסות בגוף ראשון" שיצא לאור בשנת תשל"ט (1979). בניגוד מסוים לסיפוריו, בהם השואה נמצאת בשוליים – משהו שעדיין לא, משהו שעבר, משהו שברקע – כאן מתבונן הסופר אל
א. נוראים הימים. נוראים ואיומים.ואלוהים כה-רחוק, כה-רחוק.רחוק מאתנו כי רחקנו מאתו…בחוצות ירושלים משוטטים אנשים מוכי-חרדה.התמהון על פניהם והיאוש בעיניהם.היום – פצועים.עוד דם הרטיב את האדמה.נשפך. כמים המוגרים ארצה.הלילה – שקט.אולם: בעמק מה? ובגליל? ובשומרון?אני עם האחים על המשמר.ליבי עם הלבבות
פתח דבר – רבקה מרים לפני שאני מתחילה לכתוב כמה מילות הקדמה לספרון של אבא אני מטמינה לרגע את פני בחלוק העבה והכחול שלו – זה שתפרה לו אמא – שואפת אל תוכי את ריחו המוכר, מרגישה שנשימותיו האבהיות מתנשמות
את המאמר "שירה ותפילה" פרסם ר' הלל צייטלין ב"לוח אחיאסף" לשנת תרס"ד (1904), ובדומה למאמרים אחרים שלו מאותה התקופה, הוא רווי בגעגועים, במקורות חסידיים וברומנטיקה ביחס לטבע. אולם יש בו גם מן החידוש: זו הפעם הראשונה שר' הלל כותב בסגנון של
רחל אלזה פרוינד (1898–1981) נולדה בדרנגפורט שבפרוסיה (Drengfurth; כיום הכפר Srokowo בפולין) למשפחה יהודית שומרת מצוות, ואת השכלתה רכשה בקניגסברג, ובהמשך באוניברסיטת "פרידריך וילהלם" שבברסלאו. תוך כדי לימודיה, בשנת 1929, שמעה פרוינד על פטירתו של פרנץ רוזנצווייג והחלה להתעניין בחייו
בתאריך 7 ביוני 1964 התקיים במונטריאול שבקנדה סימפוזיון לכותבים יהודיים בשפה האנגלית. בסימפוזיון השתתפו המשורר היידי, העורך והמבקר מלך רביץ' (זכריה חנא בֶרגנֶר); הסופרת, האינטלקטואלית והחוקרת רות וייס; הסופרת הקנדית עטורת-הפרסים אדל וייסמן; והמשורר והסופר לאונרד כהן. כהן, אז כבן-שלושים,

"דמי אחיך": שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה. וִינַעְנֵעַ תְּחִלָּה דָּרוֹם, בְּחֶסֶד אַחַר כָּךְ צָפוֹן בִּגְבוּרָה מִזְרָח בְּתִפְאֶרֶת אַחַר כָּךְ מַעְלָה
בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב הַזֶּה בָּרְחוֹב נְעָרוֹת עִם אֶקְסְסוֹרִיז
א. אָכֵן, חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר יַחְזֹר בֵּן אוֹבֵד לְאָבִיו, לְאַחַר שֶׁהָיִיתִי יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ רוֹעֵה חֲזִירָיו שֶׁל הֵגֶל. מָה הֱשִׁיבַנִי הֲלוֹם, הַיִּסּוּרִים?