הקובץ שלפניכם הוא פרי של סמינר ניסיוני שכותרתו 'הרחבת הדמיון המקדשי', פרויקט משותף של מרכז קדם, כתב העת צירופים חדשים ומגדל דוד מוזיאון ירושלים. הסמינר עסק בדרכים השונות שבהן אפשר לפגוש את מושג המקדש בעת הזאת, דרכים המתבטאות במאמרים המובאים
את המסה "האימה וההתחייבות" פרסם הסופר אהרן אפלפלד, זוכה פרס ישראל, בספרו "מסות בגוף ראשון" שיצא לאור בשנת תשל"ט (1979). בניגוד מסוים לסיפוריו, בהם השואה נמצאת בשוליים – משהו שעדיין לא, משהו שעבר, משהו שברקע – כאן מתבונן הסופר אל
הפילוסוף המדיני והתיאורטיקן החברתי הגרמני יורגן הברמאס היה מן הפילוסופים החשובים והמשפיעים בתקופתנו. הגותו התבססה על מסורות ביקורתיות שהתפתחו מתוך התיאוריה של מרקס, אך הוא פיתח ביקורת זו באופן מקורי ושילב בה התפתחויות רבות נוספות בפילוסופיה ובתרבות, לצד התבוננות בהקשר
במסה זו טוען דורון פורת כי בעולם המודרני "ילדות" ו"בגרות" הפכו לאמצעים בידי סובייקט המנסה לכונן את עצמו יש־מאין, בצורה פרפורמטיבית, ללא עוגן טרנסצנדנטי. כך הופיעה ה"אינפנטיליות" – הדהרה המודרנית הבלתי פוסקת אל "בגרות" מדומיינת, שביטוייה הקיצוניים הם גזענות מודרנית
בעקבות ברונו לאטור תורת הפרשנות המודרנית יושבת על יסודות נוצריים ועל יסודות ליברליים; וביחס לכתבי הקודש היא מתבססת על מתח שבין פרשנות יסודנית לפרשנות אקטואלית של כתבי הקודש. המתח הזה נולד – כך טוען המאמר – מתוך רוחה של התיאולוגיה
לפנינו מפת דרכים לכיווניה של הקדושה היהודית. אין מדובר במדריך מעשי, או בניסיון להכריע ולקבוע איזו קדושה ראויה יותר. מדובר בהצגת אופנים שונים של קדושה – דמויות שונות, דרכי חיים שונות ושפות שונות; מעין הצצה לאופן שבו הקדושה מתרחשת.תחילתו של
במסגרת הדיונים העוסקים ב'דיבור דתי' וב'שפה דתית' נהוג להקצות ל'שיח ההלכתי' מקום של כבוד; אך הגדרה זו היא מתעתעת. מתלוות אליה תחושות של מלאכותיות, זרות וריחוק ממקומה הייחודי של ההלכה בחייו של האדם הדתי. מקום זה חומק שוב ושוב מתחומי
בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב הַזֶּה בָּרְחוֹב נְעָרוֹת עִם אֶקְסְסוֹרִיז
א. אָכֵן, חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר יַחְזֹר בֵּן אוֹבֵד לְאָבִיו, לְאַחַר שֶׁהָיִיתִי יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ רוֹעֵה חֲזִירָיו שֶׁל הֵגֶל. מָה הֱשִׁיבַנִי הֲלוֹם, הַיִּסּוּרִים?
אֱלֹהִים חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, בִּמְבוֹכֵי הָ"אֵין-סוֹף". בּוֹרֵחַ וּבָא דֶּרֶךְ כָּל הָרְחוֹבוֹת, אַךְ הָאֱלֹהִיּוּת מַסְתִּירָה אוֹתְךָ, אֱלֹהִים! אֵינְךָ רַק אֲדֹנָי, הָאֵל הַגִּבּוֹר, לֹא! אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת
"דמי אחיך": שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה. וִינַעְנֵעַ תְּחִלָּה דָּרוֹם, בְּחֶסֶד אַחַר כָּךְ צָפוֹן בִּגְבוּרָה מִזְרָח בְּתִפְאֶרֶת אַחַר כָּךְ מַעְלָה