במסה זו טוען דורון פורת כי בעולם המודרני "ילדות" ו"בגרות" הפכו לאמצעים בידי סובייקט המנסה לכונן את עצמו יש־מאין, בצורה פרפורמטיבית, ללא עוגן טרנסצנדנטי. כך הופיעה ה"אינפנטיליות" – הדהרה המודרנית הבלתי פוסקת אל "בגרות" מדומיינת, שביטוייה הקיצוניים הם גזענות מודרנית
במאמר שלפנינו מציף זאק מילנצ'יק את השאלה בדבר משמעות הקיום היהודי והלאומי בארץ ישראל בעידן של מלחמות מתמשכות. מילנצ'יק מתאר את השחיקה המוסרית והרוחנית בציבור הישראלי ומבקר את שתי הגישות הדומיננטיות: המיסטית־דתית, המונעת מאמונה בקדושת הארץ, והליברלית־ההומניסטית, המצדיקה את הלחימה
[תגובה למאמרו של בנימין שפירו, השיח של השמונה באוקטובר] א. "בעט ברזל". הטקסטים הללו החלו להיאסף כבר למחרת השבת השביעי באוקטובר. היום השני למלחמה. האסופה הראשונה הופיעה בדפוס ביום הארבעים. עוד כשלא היו מילים בכלל. עוד כשלא ידענו מה קרה
[תגובה למאמרו של בנימין שפירו, השיח של השמונה באוקטובר] בשנים האחרונות זכיתי לפרסם כמה מאמרים בכתב-העת רליגיה, ומאז תחילת המלחמה כמה מרשימותיי התפרסמו בכתב-העת בעט ברזל ובבמות אחרות. למעט מאמר אחד, היה נראה שהשאר אבדו בתהום הנשייה ובעודף המלל המאפיין
במאמר הביקורת הנוקב שלפנינו סוקר בנימין שפירו שלושה כותבים בשיח הדתי-האינטלקטואלי שהתפתח, לדבריו, מאז השבעה באוקטובר, ואשר התפרסם מעל דפי "בעט ברזל". כתיבתם, כך לפי שפירו, מאופיינת בהתרת רסן מוסרית ולשונית: הטבח והמלחמה מפקיעים בעיניהם את הצורך באיפוק רציונלי ובאתיקה
השתיקה, באשר לזוועה כמו באשר לנשגב, היא עדיפה. נדמה כי מה שעומד לפתחנו הוא זה וגם זה יחד. ראוי היה לשתוק. ואכן – במשך זמן-מה, למעשה עד עתה, בחרתי בשתיקה. ברם, כאשר השאלה נוקבת ולא מרפה, כאשר היא מתדפקת על
השנה החולפת הנכיחה את חוסר המילים. מילים רבות שנאמרו לא הצליחו להישמע במשך שנה בין שני עברי המתרס הישראלי עד שנאלמו. אליהן הצטרפו מילים שגוועו בשבר הגדול של השבעה באוקטובר ופרוץ המלחמה. אובדנן של המילים קורא לכולנו לחפש אחר שפה
בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב הַזֶּה בָּרְחוֹב נְעָרוֹת עִם אֶקְסְסוֹרִיז
ד. בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת – אֱלֹהִים הַמִּסְכֵּן. פָּנָיו כְּבוּיוֹת, עֵינָיו רֵיקוֹת. 'אִמָּא לֹא חָזְרָה?' שָׁאַלְתִּי, 'אִמָּא לֹא חָזְרָה. הִיא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. שׁוֹתָה חוֹפִים, כּוֹסֶסֶת יַבָּשׁוֹת'. 'אַבָּא
"דמי אחיך": שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה. וִינַעְנֵעַ תְּחִלָּה דָּרוֹם, בְּחֶסֶד אַחַר כָּךְ צָפוֹן בִּגְבוּרָה מִזְרָח בְּתִפְאֶרֶת אַחַר כָּךְ מַעְלָה