בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב הַזֶּה בָּרְחוֹב נְעָרוֹת עִם אֶקְסְסוֹרִיז מַבְרִיק וְנֶפֶשׁ פְּצוּעָה חוּצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ וְהַטַּבָּח עַל הַמִּשְׁטָח לֹא מַפְסִיק לַהֲפֹךְ וְלַחְתֹּךְ וּלְשַׁמֵּן אֵיפֹה
המאה העשרים נחשבת למאה של פילוסופיית השפה – וזו מזמינה אותנו לאמץ נקודת מבט חדשה על ריטואלים ומצוות שבה הדבר הראשוני שקיים הוא המעשה והמשמעויות השונות צומחות ממנו ולאחריו. במאמר שלפנינו טוען הרב אמנון דוקוב כי המעשה קודם להבנה מבחינה
אַל תַּקְפִּידוּ עָלַי אֲהוּבַי, שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי הֵן בָּאתִי לְהֵאָסֵף אִתְּכֶם וּבְיָדַי חַיִּים שֶׁהֱיִיתֶם שֶׁחִבַּרְתִּי מִתְבַּדְּרִים וְאֵימָה חֲשֵׁכָה נֹפֶלֶת עָלַי כִּי לְמוּלִי, מְפֻיָּח, מַדַּף סְפָרִים וְשָׁם
"מָה נוֹרָא לִפֹּל בְּיַד אֱלוֹהִים חַיִּים" (הָאִגֶּרֶת אֶל הָעִבְרִים, י, 31) {בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם} בְּאַחַד הַלֵּילוֹת עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי, מֶפְלַרְטֵט עִם הַמַּחְשָׁבָה מָה הָיָה קוֹרֶה
"דמי אחיך": שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה. וִינַעְנֵעַ תְּחִלָּה דָּרוֹם, בְּחֶסֶד אַחַר כָּךְ צָפוֹן בִּגְבוּרָה מִזְרָח בְּתִפְאֶרֶת אַחַר כָּךְ מַעְלָה
ד. בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת – אֱלֹהִים הַמִּסְכֵּן. פָּנָיו כְּבוּיוֹת, עֵינָיו רֵיקוֹת. 'אִמָּא לֹא חָזְרָה?' שָׁאַלְתִּי, 'אִמָּא לֹא חָזְרָה. הִיא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. שׁוֹתָה חוֹפִים, כּוֹסֶסֶת יַבָּשׁוֹת'. 'אַבָּא
