- חיפוש -

לשמוע קולות

עוז בלומן
כחלק מהתגבשות תפיסת הסובייקט המודרני, נדחקה התופעה התרבותית של 'שמיעת קולות' לפינת החברה, וצוירה כתופעה 'הזויה', מאיימת ושלילית ביותר. בכך ויתרה התרבות המערבית על מנעד שלם של הישגים ויתרונות, אפשרויות והזדמנויות, שכרוכים היו בכריית האוזן למשמע הקולות הללו – הפנימיים לצד החיצוניים, המקוריים לצד המזויפים. מאמר זה סוקר מכמה זוויות את המושג 'שמיעת קולות' כפנומן תרבותי, ומראה שהחלוקה בין צדדיה הקליניים של התופעה וצדדיה התרבותיים אינה חדה, וכי הם משפיעים אלו על אלו.
דתיות חפֵצת חיים זקוקה דווקא לשימור תופעת 'שמיעת הקולות' – בזהירות המתבקשת – על מנת לערער באופן תדיר על תפיסה הרמטית מדי של הסובייקט המודרני, תפיסה שאיננה משאירה מקום לאותו 'מֵעבר' נחשק לחדור אל האדם, החברה והמציאות, וחוסמת את הטרנסצנדנטי מלבקוע בעד קווי המציאות הקשיחים והאטומים.
עוז בלומן מלמד בישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים ובאוניברסיטת בר־אילן ועורך את כתב העת "רליגיה".
קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,
הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל.
הָלַכְתִּי לְבַל אֶפֹּל.
אַךְ עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים
סָתַמְתִּי אָזְנַי בַּלֹּבֶן הַקָּר
וּבָכִיתִי.
כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.
חנה סנש, 1942
יש האומרים שדברים אלו נראים בלתי אפשריים,
ומוטב שלא נפגע ברגשותיהם של חלשי האמונה בדבּרנו על כך.
תרזה מאווילה, הטירה הפנימית, 1577

מבוא

בעבור אוזן נאורה, 'שמיעת קולות' היא תופעה מצערת, מאיימת ולא תקנית. מיקומה – בשדה הקליני. מדעי המוח והפסיכיאטריה מטפלים בה תחת הכותרת "הזיה שמיעתית" (Auditory Hallucinations), שכן 'שמיעת קולות' היא סימפטום למגוון תופעות בעייתיות, נפשיות ופיזיות – החל מהפרעת אישיות, דיכאון, חרדה, לחץ, פוסט־טראומה וסכיזופרניה, וכלה בזיהום במוח, שימוש בסמים או פציעה. בשפת מדעי המוח העכשוויים קשה להגיע להגדרה משביעת רצון של המונח, משום שקיימות תת־קבוצות רבות של 'שמיעת קולות'. אין מדובר רק בעיוות בתפיסת המציאות החיצונית ובשמיעת קול הנדמה כמגיע מבחוץ. התופעה כוללת גם קולות כפייתיים המגיעים 'מבפנים'.

הסקירה דלהלן תיערך מתוך כמה זוויות נוספות ולא רק מהזווית הנפשית – תוך התעקשות על כך שהחלוקה בין התחומים אינה חד־משמעית וכי צדדיה הקליניים של התופעה משקפים גם צדדים תרבותיים. נוסף על כך, הפנומן התרבותי של 'שמיעת קולות' אינו מטפורה בלבד – ויעיד על כך מעמדו בחברה. יש בו גם משום אתגר לתפיסת המציאות והסובייקט, והוא משמש כאבן בוחן לניסיון להגדירם בצורה מהודקת.

בניסוי מפורסם שערך דייוויד רוזנהאן בארה"ב בשנת 1973 ("להיות שפוי במקומות לא שפויים") נשלחו שמונה מתנדבים למרפאות בריאות הנפש והתלוננו על שמיעת קולות – מילים בודדות וברורות שנאמרו בשקט. התברר כי די היה בתסמין יחיד זה כדי לאשפז את המתלוננים לתקופה ממושכת ולחייבם בנטילת תרופות. עד שחרורם, אף מתנדב לא זוהה כמתחזה. רוזנהאן מתח באמצעות הניסוי ביקורת כללית על שיטות האבחון הפסיכיאטריות; ברם, הבחירה הספציפית שלו ב'שמיעת קולות', והתגובה הלא־פרופורציונלית של אנשי הצוות הרפואי, מעידות על פוביה יוצאת דופן ובעלת ייחוד ביחס לתחום וזו ראויה להתבוננות נוספת. והלוא – כבר בעצם העלאת הנושא של 'שמיעת קולות' יש עניין מעורר חרדה. גם מחבר מאמר זה נשאל לא אחת, בחשש, אם ההתעניינות שלו בתחום מגיעה על רקע אישי.

קווי המאמר ינועו אפוא לאורך הספקטרום בין השפוי ללא שפוי, בין הפנימי לחיצוני, בין הקול המטפורי לקול הפיזי. הטענה השוזרת אותו היא שמדובר ברצף, וכי בין המרכז הנורמלי לקצה הסוטה ישנו 'מרחב אמצע' משמעותי הנתון במחלוקת נוקבת – מחלוקת שהיא דתית־פוליטית ביסודה. צביעת אותו 'מרחב אמצע' בצבעי הקצה מגדירה תדיר את השיח ואת הלגיטימציה, והתעכבות על הנקודות הללו מסוגלת לאתגר את השיח – כמו גם את גבולות הסובייקט עצמו.

קשב וריכוז

המושג 'קול פנימי' משמש אומנם כמטפורה רווחת – אך גם מעבר לכך; אכן, התודעה האנושית היא גם מילולית, ומורכבת מאותו "דיבור פנימי" מוכר. התפתחות הדיבור הפנימי מקובלת בשדה הפסיכולוגי כאחד משלבי ההתפתחות החיוניים לתפקוד מנטלי גבוה. הפסיכולוג היהודי־רוסי לב ויגוצקי (1896–1934), שהיה מהראשונים להתבונן במעבה היחסים שבין מחשבות ומילים, חקר את האופן שבו ילדים מדברים לעצמם בשעה שהם עושים דברים ("דיבור אגוצנטרי"). הוא מצא שהילדים לא רק מתארים את מה שהם עושים, אלא שהדיבור שלהם גם נוטל חלק, באופנים שונים, בעשייה עצמה. זהו דיבור תמציתי וקטוע, שבאמצעותו מבהירים הילדים לעצמם מה הם עושים, מתכננים, מביעים רגשות ונותנים הוראות. אחדוּת זו של תפיסה־פעולה־דיבור היא שמסייעת להם לפתור בעיות ומצבים מורכבים – בניגוד לקופי אדם או לילדים שלא הפגינו דיבור שכזה. אלו האחרונים נותרים משועבדים לצד הוויזואלי. במקום להשתמש בדיבור חברתי, בפנייה לזולת, הילד מפתח שיטות להדריך את עצמו. בעקבות סדרת ניסויים שערך, הסיק ויגוצקי כי הדיבור האגוצנטרי לא נעלם עם המשך התפתחות הילד, אלא מופנם והופך לדיבור פנימי שממשיך ומלווה את המבוגר, ונוטל חלק אינטגרלי בהתפתחות המחשבה המילולית שלו.

חידושו של ויגוצקי היה גם בהדגשתו כי תהליך ההפנמה של הדיבור – מהופעת הדיבור האגוצנטרי ועד לדיבור הפנימי – כרוך בתהליך החִברוּת של הילד. יש צורך בקבוצה חברתית מובחנת כדי שדיבורו של הילד יתפתח, וכך יכולותיו המנטליות של היחיד עוברות בתיווך של אינטראקציה עם אנשים קרובים, בני משפחה וחברים, בשפה מוכרת. במידה רבה, האדם הוא תוצר של סביבתו, והתפתחותו כרוכה בהם ללא הפרד.

אך כפי שגם ויגוצקי עצמו הדגיש, קיימים סוגים רבים של דיבור פנימי. לעיתים, הקול מדבר אל ה'אדם'; לעיתים, מופעל הוא בידי ה'אדם'; ולעיתים, ה'אדם' מחליף מקומות תוך כדי שיחה. נוסף על כך, אין מדובר רק בקול אחד. כך לדוגמה תיאר האומן הדס עפרת את האינטואיטיביות והאימפולסיביות של אותו קול פנימי:

את הקול הפנימי שלך רק אתה שומע. אי אפשר לתעד אותו, אבל אתה שומע אותו בבהירות. הוא בוקע ממך בסמכותיות. יש בו ממד אינטואיטיבי, משהו המנותק מנסיבות של מקום וזמן. הקול הפנימי הוא התגלות. הוא דובר אליך בשוויון נפש. הוא מתעלם מניגוד אינטרסים, ולא אכפת לו אם אתה מקשיב ואם תציית. הוא מדבר אליך לא כמו מי שזורק לך חבל, אלא כמו החבל עצמו. הקול הפנימי משולל גוון אישי. התהודה שבוקעת ממך נשמעת (לך, רק לך) זרה, מלאכותית. אתה תוהה – האם זה הקול שלך?

מצד האמת, התופעה מורכבת ומגוונת הרבה יותר: גערות פנימיות, ספקות, השערות, שירי רקע, מילות ייאוש, זיכרונות צפים, הוראות. קולות מסייעים או מדכאים, מוכרים וזרים. בראשו של האדם יש "פטפטת", כפי שהיטיב להגדיר זאת הכומר הפופולרי סטיבן פורטיק.

הספרות מדגימה זאת פעמים רבות. בפסקה מפורסמת בספרה "הפעמון", מתארת אייריס מרדוק את אותה "מחשבה איומה" התוקפת את נפשה של דורה – אישה צעירה הנוסעת ברכבת – ועוסקת בשאלה האם עליה לקום ולפנות את מקומה בעבור אישה מבוגרת. היא דוחה את המחשבה פעם אחר פעם, אך המחשבה ממשיכה לצוץ מחדש, ובנימוקים שונים. המצוקה שאליה נקלעה "נוירוטית" בעיניה, והסיטואציה מסתיימת במפנה חד ומייצג:

החליטה שלא לוותר על מקומה.
היא קמה ואמרה לגברת העומדת: שבי כאן, בבקשה ממך.

יצירות ספרות וקולנוע מצביעות על קולות הנשמעים בראשו של גיבור העלילה באופן 'כפייתי' יותר מכפי שנדמה. לא רק 'האדם' מדבר. בתוכו דוברים קולות רבים ושונים – קול המצפון, קול התבונה, קול הלב, קולות החברה, קולות מהעבר. הקולות מטרידים אותו. המונח 'חיבוטי נפש' מקבל כך ממד מוצק יותר. גיבוריו של דוסטוייבסקי לעיתים קרובות הולכים וממלמלים לעצמם 'כך יש לעשות', 'כך אין לעשות' – ממש כמו הילדים של ויגוצקי.

פנימיות ואוטונומיה

המלך מתיא, גיבורו המפורסם של יאנוש קורצ'אק, נידון לגלוּת באי שומם, וזו גורמת לו להיות "פילוסוף" החוקר את טבעו של האדם. "מה זה לחשוב" הוא שואל, וגם משיב –

לכל אדם יש אנשים קטנטנים בראשו, וכל איש קטנטן כזה בוודאי יודע ואומר משהו אחר. לפעמים הם אפילו רבים זה עם זה, אחד מתקן מה שאחר אמר […] וכך אפשר להבין מדוע אדם עושה פעם מעשה נבון, ופעם אחרת שטות […] מתיא חושב פעם כך ופעם אחרת – ומשתדל שהכל יתאים זה לזה. בעצם הוא איננו יודע, בדיוק כמו פילוסוף אמיתי, אשר גם הוא חושב הרבה – אך איננו מיטיב לדעת.

המחשבות, המתוארות על ידי קורצ'אק כאנשים קטנטנים (ובהמשך גם כדבוֹרים), מסוגלות לעבור מאדם לאדם. בראשו של מתיא מתעופפות מחשבות משל שרי ממלכתו, משל ידידיו, משל אביו, אִמו, ויתר קרוביו. הן אומרות לו מה כדאי לעשות, כיצד להרגיש, מספרות לו על העבר, מזכירות לו דברים דחופים. יש לו, כלשונו, "אלף או מיליון" מורים בראש. לעיתים הם מדברים לפי תור; לעיתים נערכות ביניהם מלחמות.

קורצ'אק עמד באותן שנים בקשר עם התנועה התיאוסופית בוורשה, וניתן לראות בדברים אלו הֶרְמז מיסטי המשובץ ביצירתו. אך השאלה אם האדם חושב בעצמו או באמצעות קולות רבים – השותפים לדיון המתנהל בראשו – אינה רק מיסטית, אלא גם פילוסופית ואתית. כאשר הכריז תומס פיין (בפתיחת ספרו "עידן התבונה") "מוחי שלי הוא הכנסייה שלי", הוא סילק מעליו כל סמכות דתית חיצונית. כאשר קאנט קרא את קריאתו ההרואית "אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך", וראה בה את סיסמת הנאורות, הוא לא שכח לצרף לה את האזהרה "בלי הדרכת הזולת". ה'זולת' במקרה זה היה ספרים ומדריכים רוחניים, שדמו בעיניו לאפוטרופוס הדוחף הליכון תינוקות.

אך חשיבה שאינה רק באמצעות "שכלך שלך", אלא משולבת גם בקולות רבים, שימשה תו היכר למשפחה ענפה של פילוסופים ויוצרים. אין מדובר רק בקולותיהם של גיבורי כתבי הקודש והמיתוס (בדומה לפרויקט "המדע החדש" של ג'מבטיסטה ויקו), ואף לא רק בקולותיהם של "דורות העבר והעתיד" (בדומה ל"חברה הנערצת" של אדמנד ברק) – אלא גם בקולות של טיפוסים קרובים יותר, החקוקים בזיכרונו של האדם, דוגמת הוריו, מוריו ובני עירו. לדרך זו, החשיבה היא במהותה התייעצות רבת אנפין המביאה בחשבון את ניסיונם של אחרים ותובנותיהם.

כדוגמה צבעונית למדי ניתן להציב את מקיאוולי, שבמכתב לידיד משנת 1513 מתאר את סדר יומו: הוא מטייל כדי לבחון את עבודתם של פועלים הכורתים עצים להסקה; הוא קורא בספריהם של מחזאים ומשוררים; הוא משוחח עם עוברי אורח, עם בני ביתו ועם אנשים מזדמנים בפונדק; ולעת ערב, בחדר עבודתו, הוא פושט את בגדי היומיום ומראיין כמה מדינאים דגולים מהעבר, שוקע אל תוך דמויותיהם, ורושם את שהפיק מהשיחה איתם. ככל הנראה, מקיאוולי לא סבר שהוא משוחח עם ישויות 'אמיתיות', ולא כי הוא מתַקשר עם נשמות או מבצע העלאה באוב. תיאורו 'רזה' מבחינה זו – הוא בחר להיכנס לנעליה (או לראשה) של דמות מסוימת, ובאמצעות כך לקבל ממנה השראה; הא ותו לא.

במובן זה, תיאורו של מתיא 'עבה' יותר. הוא מניח כי לקולות שאותם הוא שומע בראשו ישנה ממשות מסוימת: הם נולדו בראשו של מאן־דהו זולתו, ומשם הגיעו אליו. קולם אינו רק 'מטפורה' או זיכרון, אלא יש לו מעין קיום עצמאי.

בספרו "מקורות העצמי" (Sources of the Self), פורשׂ צ'ארלס טיילור את צורת התפתחותה של הזהות המודרנית ושורשיה. בחלק הראשון של החיבור הוא מתאר בהרחבה את אחד החידושים המרכזיים בתפיסת האדם בעת החדשה: האדם כ'פנימיות', שאותה מאכלסים תודעה, מחשבה ומצבים נפשיים, ואשר בה נמצא עיקר מהותו:

בשפת ההבנה העצמית שלנו, יש לצמד הניגודים "בפנים/בחוץ" תפקיד מכונן. אנחנו חושבים על המחשבות, הרעיונות או הרגשות שלנו כקיימים 'בתוכנו', בעוד האובייקטים בעולם שאליהם מתייחסים מצבים נפשיים אלה הם 'בחוץ'. היכולות והאיכויות שלנו הן 'פנימיות', וממתינות להתפתחות שתבטא אותן כלפי 'חוץ'. ה'לא־מודע' הוא עמוק בפנים, ואנחנו חושבים על הלא־נאמר, על הבלתי־ניתן־להיאמר, על הרגשות והזיקות החזקות ביותר שלנו ועל הפחדים המנהלים את חיינו, כפנימיים לנו. אנחנו יצורים בעלי עומקים פנימיים.

הרעיון שלפיו 'האדם' הוא בראש ובראשונה, באופן מהותי, 'פנימיות' – וכי 'פנימיות' זו היא שלו עצמו (!) – איננו מובן מאליו. חשיפתו היא מההישגים הבולטים של טיילור בספרו הנזכר. השפעתה התרבותית של התגבשות הסובייקט כעצם חושב, ששורשיו נעוצים בתוכו, רחבה ועצומה. במובן זה, קריאתו של קאנט לאדם לחשוב באמצעות "שכלך שלך" היא המשך ישיר לאותה התגבשות; הפניית המבט פנימה, אל התבונה.

ברם, גם הפעלת התבונה יש בה מן הדוגמטיות, ואף סוג של ציות ופנייה למוקדי סמכות. ביקורת שספגה עמדתו של קאנט – החל מהמאה הי"ט ועד היום – טוענת כי גם הקריאה 'לאזור אומץ' מתגלה בסופו של דבר כ'קולהּ המצווה' של התבונה, כ'דיבור פנימי' וסמכותני, התובע 'עשה כך' ו'אל תעשה כך'. בספֵרה הציבורית מדובר בציפורני הברזל של האבסולוטיזם הנאור.

מכיוון אחר, ניתן לראות כי אותו סובייקט שנוצר הוא בעל מבנה מתעתע, שכן הוא נטול 'סובייקטיביות' ביותר ממובן אחד. אם ניטול את 'שמיעת קולות' כמקרה מבחן לדבר־מה המוכר רק על ידי סובייקט פרטיקולרי, באופן פנימי, ניתן להיווכח כי הסובייקט הרציונלי של קאנט רחוק מכך, שכן באופן פרדוקסלי הוא דוחה מעליו את כל מה שאיננו יכול להיות נתון לאישור משותף ואוניברסלי. מגמת הפשטת הסובייקט מהסובייקטיביות שלו תימשך גם אל תוך שרטוטי התשוקה והאיווי הפסיכולוגיים. יהיה זה ניטשה שיֵצא למאבק באותה הנדסה כללית ומשותפת של הסובייקט, כשידרוש מכולם להפוך "חדשים, חד־פעמיים, שאין־כיוצא־בהם, המחוקקים לעצמם, הבוראים את עצמם". לאותה רציונליות הנועלת את הסובייקט בתוך 'פנימיות' מונוליטית יש גם תצורה כלכלית מקבילה: בדומה לערכו הרציף והבדיד של הכסף, בני האדם הופכים לבעלי ערך באמצעות היותם ניתנים לכימות. סובייקט אחד, פנימיות אחת.

///

{המאמר המלא – בגיליון ב של כתב העת רליגיה}

אָלֶף

"המחשבה היהודית מהווה מעין דיאלוג. דיאלוג עם החוץ ודיאלוג של האדם היהודי עם עצמו. והרי זה אדם שמצד אחד מקבל

סיפור על אהבה וחושך

אַל תַּקְפִּידוּ עָלַי אֲהוּבַי, שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי הֵן בָּאתִי לְהֵאָסֵף אִתְּכֶם וּבְיָדַי חַיִּים שֶׁהֱיִיתֶם שֶׁחִבַּרְתִּי מִתְבַּדְּרִים וְאֵימָה חֲשֵׁכָה נֹפֶלֶת עָלַי כִּי

בין דם לדם

א. נוראים הימים. נוראים ואיומים.ואלוהים כה-רחוק, כה-רחוק.רחוק מאתנו כי רחקנו מאתו…בחוצות ירושלים משוטטים אנשים מוכי-חרדה.התמהון על פניהם והיאוש בעיניהם.היום –

תפילה על המוסר

לאהבות נפולות יאמרו זה שלוש פעמים ויועיל לשכחה  אֵל אֱלֹהֵי הַנָּקָם הָסֵר מִמֶּנּוּ כָּל חֲקִירוֹת וּמַחְשָׁבוֹת מְסֻלְסָלוֹת הוּמָנִיזְם, לִיבֵּרָלִיזְם, אֵתִיקָה הַשְׁכַּח מֵאִתָּנוּ כָּל אוֹתָם

אלקטה בשושנים

מר שושני (1895-1968) היה חכם ואינטלקטואל יהודי. מורם של הוגי דעות מפורסמים במאה העשרים, ביניהם עמנואל לוינס, אלי ויזל, אנדרה

עושה שלום במרומיו

השנה החולפת הנכיחה את חוסר המילים. מילים רבות שנאמרו לא הצליחו להישמע במשך שנה בין שני עברי המתרס הישראלי עד